מלבד העברית שבה, בנות הזהב - הגרסה הישראלית היא לא מי יודע מה ישראלית, אבל את הקסם שיש בגרסה המקורית של הסדרה היא מצליחה בהחלט לשמר. יש הומור שלחו אינו נס, וכזה ידעו לעשות בטוב-טעם ארבע נפילות הטלוויזיה רבקה מיכאלי, תיקי דיין, חנה לסלאו ומיקי קם.
מי שאהב את בנות הזהב לפני שנים יאהב גם את הגרסה העכשווית. זיקנה זה משהו שתמיד אפשר לצחוק עליו. ההומור אומנם נשאר כאבן שאין לה הופכין, ולא השתבח, אך גם לא חלה בו שחיקה.
אבירות המסך המנוסות יודעות היטב את מלאכתן. המשחק משכנע ולא נראה שנדרש מהן הרבה כדי להתכונן לתפקיד ולהיכנס לתוך הדמויות אותן הן מגלמות. הבדיחות מכובדות, הרמזים מובנים, ויש בסוג כזה של בידור משהו קצת חריג מהסביבה התחרותית של תוכניות הבידור. מתברר שאפשר לצחוק גם בלי להתחכם יתר על המידה, וליהנות מעלילה קומדית שאינה מעיקה ומלאה בגסויות. פעם היה הומור טוב. זוכרים את הימים הטובים ההם, בהם היינו מתרפקים על זכר הימים הטובים ההם?
