יפשהו בין "ערב אדיר" ו"היכל התרבות" לרשת פוקס האמריקנית, אדיר מילר הפך לבחור הכי שנון בסביבה. אחד כזה שיוצרי סדרות אחרים מביטים בו בהשתאות וחושבים לעצמם "בואנה, הוא אשכרה עשה את זה". והם לא מתכוונים לכך שהצליח למכור סדרה לאמריקנים (הם במילא הרסו אותה ואז ביטלו) או להחיות את הקריירה הגוועת של נירו לוי - הם מתייחסים אך ורק לעובדה שיש לו סיטקום מצליח על המסך הישראלי. קומדיית מצבים ששרדה את רף העונה הראשונה והרוויחה לעצמה לא רק עונה שנייה, אלא גם שלישית. אם לא מחשיבים את החיים זה לא הכל האלמותית (אם כי לא ממש ברור מי בדיוק צופה בה), אפשר להשוות את ההישג הזה לפיצוח הגרעין האטומי.
סוד הקסם תראו, אנחנו לא קהל פשוט, הישראלים. מצד אחד, אנחנו ממשיכים להשתגע על "ארץ נהדרת" גם הרבה אחרי שאיבדה את קסמה. מצד שני, תוכניות קומיות קמות ונופלות כאן מהר יותר מגראדים על שדרות. אי-אפשר לדעת מה יעבוד עלינו ומה לא. אלוהים יודע שהיו כאן עשרות ניסיונות לייצר קומדיות מצבים מקוריות, ורובם הגדול נותרו להתבוסס בשורות המחץ שלו במרתפי הזכייניות החשוכים. למעשה, כבר מזמן היו שאמרו שעדיף להשאיר את הפאנצ'ים ליהודים שיודעים את העבודה, כמו ג'רי סיינפלד למשל. אז לראות סיטקום מקורי חוזר לעונה שלישית - ובכן, מדובר בנס.
אז מה יש ברמזור שהופכת אותה לכל כך אהודה על הקהל הישראלי וגורמת לו לדקלם מושגים כמו "רגע עם דודלי" ו"גיסנו"? הפרק הראשון של העונה השלישית עונה על השאלה הזו די מהר: יש לה חזון. היא מתפתחת למקומות, אבל בכל זאת שומרת על האלמנטים הבסיסיים שהביאו אותה עד הלום.
הרעיון שבבסיסו עמדה הסדרה בתחילתה קצת מאבד מהרלוונטיות שלו עכשיו - אם בעונה הראשונה היא נקראה "רמזור" על שם הסטטוס הזוגי של כל אחד מהדמויות הראשיות (איצקו הנשוי והאב לילדה היה האור האדום, אמיר בזוגיות מחייבת ובשלב הביניים שמפריד בין הרווקות לחיי הנישואים - האור הכתום וחפר, השרלילה ממין זכר, היה האור הירוק), הרי שהסטטוסים שלהם התחלפו לכדי רמזור מהבהב ומחליף צבעים - אמיר כבר נשוי ומצפה לילד, איצקו על סף גירושים וחפר כבול לאישה עשירה. אבל זה לא משנה, כי אבני היסוד הקומיות של הסדרה עדיין נוכחות שם כל הזמן - הלעג למנטאליות הגברית הישראלית שלא משנה באיזו סיטואציה זוגית תמקמו אותה, תמיד תישאר משעשעת.
נוסחה להצחקה בשלב הזה די ברור שהעונה החדשה תתרכז בהיריון של אמיר (מילר) וטלי (ליאת הרלב המצוינת) ומילר (עם קרדיט מלא כמובן לכותב וכוכב מחוברים רן שריג), ניחן ביכולת מופלאה לפרק את התהליך הזה לגורמים המצחיקים ביותר שלו. כמו שרק קומיקאים שהשכילו לכתוב על מה שהם מכירים יודעים לעשות - הטלת הווטו על חשיפת ההיריון למשפחה, הסביבה שדוחפת את האף, ההיסטריה של האם לעתיד וההדחקה של האב. שלבו את זה עם מה שאנחנו כבר מכירים משתי העונות הקודמות - הקמצנות של איצקו, הגרידיות של חפר, הבהלה התמידית על פרצופו של אמיר ואפילו הפרטים הקטנים יותר - הרינגטונים של יום השואה בפלאפון של אמיר, למשל והספרים שהוא קורא ("לאחותי לא קוראים לאה" מאת שלומי שבן), ויש לכם נוסחה שפשוט עובדת.
נכון ש"רמזור" איננה היצירה הטלוויזיונית המבריקה, החדשנית והמתוחכמת ביותר שנראתה על פני המסך הישראלי. כבר היו שנונות ונוקבות ממנה ואין ספק שיש כמה אליטיסטים שמגחכים מולה בבוז. היא גם לא תגרום לכם להתגלגל מצחוק על הספה, הפאנצ'ים שלה די צפויים בדרך ככל, אבל היא בהחלט תחלץ כמה צחקוקים ותספק חצי שעה של הנאה.
בסך-הכל, יש כאן היצמדות לפורמט הסיטקום האמריקני והליכה על בטוח, אבל דווקא היעדר היומרה הזה, ליצור סדרה שתשנה את פני הטלוויזיה הישראלית, וההסתפקות במה שפשוט, עובד ומצחיק - הופכת אותה לראויה יותר. ואדיר מילר הוא לא רק האיש הכי מצחיק בסביבה, הוא בעיקר האיש שהכי יודע לקרוא את הקהל שלו.
