ד"ר שרית בן-שמחון-פלג מאוניברסיטת תל אביב חוקרת את התפתחותם של מכוני חשיבה בישראל ובעולם. על הכינוס היא אומרת שהוא "בעיקר חידד את העובדה שעל הרבה שאלות לגבי מכוני חשיבה, דוגמת הנייטרליות, אין תשובה. המחקר באמת בחיתוליו בתחום הזה".
מי בעצם צריך מכוני חשיבה? "ד"ר אריק כרמון אמר פעם שכאשר הוא הקים את המכון הישראלי לדמוקרטיה, אף אחד לא ידע מה הצורך בו – ובמקביל להקמת המכון הוא גם יצר את הלקוח. במקרים מסוימים זה עדיין נכון. היום עומדים לרשות מקבלי ההחלטות כל מיני גורמי ייעוץ: מומחים מתחום האקדמיה, לוביסטים, אקטיביסטים. לדעתי החברה צריכה את מכוני החשיבה אפילו יותר מכפי שמקבלי ההחלטות צריכים אותם, כי שם עולים רעיונות חדשים, ניתנות זוויות ראייה מושכלות.
"דיברו בכינוס על השלב שבו מכון החשיבה אפקטיבי ביותר. האם המכון אפקטיבי כאשר הוא מעלה אל סדר היום נושא חדש, או כאשר הוא נותן חלופות, פתרונות לנושאים הקיימים על סדר היום? לא ניתנה על כך תשובה ברורה. היה שם מי שאמר, די בצדק, שמכוני החשיבה קיימים כדי לאשר למקבלי ההחלטות את ההחלטה שהם רצו לקבל ממילא, ושהם זקוקים רק להערת שוליים מחקרית שיוכלו לצטט כדי להצדיק את ההחלטה שלהם".
לגבי סוגיית הנייטרליות, בן-שמחון-פלג מסכימה עם פרופ' הרמן. "שום מכון הוא לא לגמרי נייטרלי. עצם בחירת הנושאים שהוא עוסק בהם היא החלטה אידיאולוגית. גם בארצות הברית וגם פה המכונים הם פוליטיים. אף אחד לא מקים מכון חשיבה בלי אידיאולוגיה. אתה מקים אותו כי אתה רוצה לשנות את המציאות הקיימת".
למה התנפלו עליה? "אני חושבת שיש חשש מאוד גדול של מכונים שאם העבודה שלהם תיצבע בצבע אידיאולוגי, זה יפגע באמינות שלהם, יסמכו עליהם פחות. זה נכון ולא נכון. מכון 'ברוקינגס' בארצות הברית למשל, או 'מרכז טאוב' פה, זוכים לכבוד והערכה על המקצועיות, ולא הייתי אומרת שהם נייטרליים. מרכז טאוב עוסק בסוגיות חברתיות עם נטייה שמאלה.
"הדבר הנכון בעיני הוא לדעת מה המקום האידיאולוגי שלך ולדעת לאזן אותו, או לחלופין להיות לגמרי אידיאולוגי – כמו 'מרכז אדווה' (המגדיר עצמו 'מכון לקידום רעיון השוויון והצדק החברתי', ונתמך בין היתר בידי הקרן לישראל חדשה – ופרסומיו זוכים לכותרות גדולות בתקשורת. הכ"ח). זהו מרכז עם אידיאולוגיה ברורה שמקפיד על מקצועיות, ומסתמך על מקורות מידע ממלכתיים כמו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. ברור לחלוטין כשקוראים את החומר של אדווה שיש להם עמדה אידיאולוגית לקדם, ואני חושבת שכל עוד שומרים על אינטגריטי מקצועי אין בזה פסול וזה אפילו מבורך. אחרי הכול, אם היו לנו בישראל ארבעים מכונים נייטרליים, מה היינו מקבלים מכך?"
כמה מכונים כאלה יש בארץ? "כארבעים-חמישים, תלוי אם מחשיבים רק את העצמאיים, כפי שאני סופרת – וכאלה יש 38 – או גם את המכונים האוניברסיטאיים, כפי שסופר פרופ' ג'יימס מקגאן שחוקר מכוני חשיבה ושהתארח בכינוס – ואז יש 53".
כמה מהם בעלי השקפה שמאלית וכמה ימנית? "לא בדקתי את זה, ולכן אני לא יכולה לענות על כך", היא עונה באופן קורקטי.
יש הבדל במימון המכונים בין ארצות הברית וישראל? "בארצות הברית התרומות גדולות עשרות מונים".
יש בישראל מכונים המקבלים מימון ממשלתי? "לא שאני יודעת. זאת בשונה מארצות הברית או גרמניה", היא אומרת ומספרת שבארה"ב יש מכונים שהממשל מזמין מהם מחקרים ספציפיים ומשלם על כך. אחת האורחות בכינוס, ד"ר ברברה לייפרט הגרמנייה, סיפרה כי 90 אחוז ממימון המכון שהיא עובדת מגיעים מהממשלה.
מודעות המחוקק למכוני המחקר עלתה? "ללא ספק. יש ח"כים שבהחלט קוראים הרבה חומרים".
באמת? "כן, ויש גם הבנה בקרב המכונים היום, שרק לשלוח את החומרים הכתובים שלהם לח"כים זה לא מספיק".
יש סוגיות ציבוריות שניתן לומר שמכוני החשיבה השפיעו בהם? "יש. למשל, המהלך שהמכון הישראלי לדמוקרטיה מוביל, להעלות למודעות ציבורית את נושא החוקה, הוא מהלך משמעותי. היום אין כמעט ויכוח האם צריך חוקה או לא, אלא רק איך נעשה את זה. אני חושבת שאי-אפשר לבטל גם את ההשפעה של מכון 'ראות' על ההבנה בצורך באסטרטגיה לטווח ארוך בארץ. מרכז אדווה הכניס לשיח התקציבי את הנושא המגדרי; הראו שכל סעיף בתקציב משפיע באופן שונה על גברים ועל נשים. קשה לשרטט יוזמה שהפכה לחקיקה, כי גם אם מההצעה שלך יצאה חקיקה, זה עדיין לא אומר כלום, זו שאלה של אכיפה. לכן השאלה החשובה לדעתי, שהיא גם השאלה שאני מתעתדת לחקור, היא לא עד כמה המכונים השפיעו על חקיקה, אלא עד כמה הם הצליחו להטמיע דרכי חשיבה".