עדות סובייקטיבית

הנקודה הבעייתית היא ההתיימרות להציג שני נרטיבים כשלמעשה מוצג רק נרטיב אחד. הצגת שני נרטיבים הייתה אמורה לעסוק בשני צדי המתרס, בתושבים הפלשתינים אל מול האזרחים הישראלים. אך במקום זאת מוצג סבלם של התושבים הפלשתינים אל מול ייסורי מצפונם של החיילים הישראלים. ובמילים אחרות, הצד הסובל מקבל חיזוק על-ידי רגשות האשם והחרטה של מי שאחראי בצורה ישירה למצבו האומלל. מוסר וחמלה לא יכולים לחול רק על צד אחד, הקרנת סרט מהסוג הזה בעיר שסבלה יותר מכל מתוצאות הסכסוך הפלשתיני-ישראלי אולי מקדשת את חופש הביטוי וחופש האמנות, אך נעדרת לחלוטין מרגישות פשוטה לסבלם של תושבי שדרות ויישובי הנגב המערבי שסובלים מירי ומאיום הקסאמים כבר למעלה מעשור. האם יש עוד מדינה דמוקרטית מערבית בעולם כולו, אשר הייתה סובלת מציאות של טיל אחד הנורה לעבר שטחה הריבוני? מעבר להיעדר הרגישות, הסרט עלול להיתפש בעתיד כאמת היסטורית, אמת שהיא סובייקטיבית לחלוטין ושמטילה את האשמה בסבלם של הפלשתינים על חיילי צה"ל, מבלי לתת את הדעת שמצבם העגום נובע מכך שהאוכלוסיה הפלשתינית חיה תחת שלטון הטרור של חמאס והשלטון המושחת של הרשות הפלשתינית. אין ספק שתיאורה של אישה פלשתינית שנדרשת להתפשט ברחוב הוא כאוב; התמונה של ילדים מפוחדים מחיילים שפורצים אל ביתם באישון לילה היא פשוט בלתי נתפשת; אך מה שיותר לא נתפש הוא שחמאס משתמש בילדיו ובנשותיו כמגן אנושי. 97% מירי הקסאמים שנעשה מעזה אל שטח מדינת ישראל, נעשה מתוך אזור מגוריהם של תושבי עזה - סיטואציה שמציבה את צה"ל בפני דילמה נוראית. אך האם ניתן לא לבדוק בבתיהם, בבתי הספר, בגנים ובמסגדים? האם בשם הקוד המוסרי העליון מדינת ישראל אמורה להניח לחמאס להתחמש בתוך בתי תושביו? האם על כל סיפור עגום של התנהגות שאינה נאותה ישנם רבים אחרים שבדיוק התנהגות מהסוג הזה מנעה הרג והרס בשטח מדינת ישראל? עזה נמצאת קילומטר אחד בלבד מהעיר שדרות; ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שנלחמת מול טרור מגבולותיה ובתוך שטחה. לו הסרט היה מציג שני נרטיבים שוויוניים, תמונת המצב הייתה שונה, אך לעמת מונולוג אל מול מונולוג את ה"נכבש" וייסורי מצפונו של ה"כובש", זה פשוט לעג לרש. בייחוד ששדרות איננה אזור שנכבש ב-67', ואינה מהווה חלק מהמפה הפוליטית בדיונים המדיניים הנוכחיים. ובכל זאת, עז-א-דין אל קסאם אמר: "לא נפסיק את הירי אל עבר ההתנחלות הציונית שדרות עד שאחרון התושבים יעזוב". השאלה היא על מיקום הקרנת הסרט "עדות". סרט שמתאר צד אחד בלבד, הוא לא יותר מאשר פרופגנדה שממשיכה להוות חלק מהמסע לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל. אם הסרט היה מוקרן בסינמטק בתל אביב ספק אם היה מעורר סערה בסדר גודל שכזה. אך עצם מיקומו כסרט הפותח את אירועי הפסטיבל הוא לא יותר מאשר הצהרה פוליטית של מארגניו.

בעיר שדרות נפתח (יום א', 29.5.11) פסטיבל קולנוע דרום, שחוגג השנה עשור להקמתו. הפסטיבל נפתח בהקרנת טרום בכורה של סרטו החדש של שלומי אלקבץ, "עדות". הסרט בנוי למעשה כמעין מונולוג אחד שמסופר על-ידי 24 שחקנים. הסרט מנסה לתאר את מערכת היחסים המורכבת שבין הפלשתינים והישראלים. לדברי היוצר, "זהו ניסיון לתאר את מערכת היחסים המדממת ואת היעדר הנפרדות של הפלשתינים והישראלים העומדים ו'משמיעים את קולם' על אותה פיסת אדמה. שני נרטיבים, שהם אחד".