לפני חודש נסעתי לאזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, עם קרובת משפחה מבוגרת, אשה הומאנית שלא מעמידה פנים. למראה חבורות הפליטים האפריקנים שהתגודדו ברחוב הייתה תגובתה: "אוי ואבוי, כל כך מסוכן להסתובב כאן". אמרתי לה שאחוז תקיפות ישראלים בידי פליטים הוא קטן מאוד, אך היא התקשתה להאמין. מראה האנשים הכהים ברחוב עורר בה פחד. החשש וההתנגדות שלה פחתו, כשראתה ילדים קטנים משחקים ברחוב. "איזה מסכנים קטנים, מישהו דואג להם?" שאלה בצער אמיתי.
עבור אלה שרק מראה ילד קטן מחזיר אותם לחשיבה רציונאלית, שודר אמש בהופעת אורח נדירה בטלוויזיה, ספיישל של "מסיבת גן" עם
ירון לונדון. 16 שנים אחרי שירדה מהמסך בתום חמש עונות. הסיבה הרשמית לפי המפיקים היא "האפשרות לגירוש 400 ילדי
עובדים זרים ומשפחותיהם מישראל".
התוכנית "מסיבת גן" ששודרה כאן מסוף שנות ה-80, הציגה ילדים ישראלים חכמים וחינניים במיוחד בני כל העדות והערים בישראל. היא תרמה בדרכה להפחתת דעות קדומות. במשך חמש שנים נחשפו בה מאות ילדים, שהוכיחו לכולם שהגרעין הילדי של כולם הוא זהה. הרעיון להחזיר למסך את התוכנית "מסיבת גן" להופעה יחידה עם ילדי פליטים ועובדי זרים בתקופה בה הם והוריהם בסכנת גירוש, הייתה חכמה.
כאילו זה היה אתמול לונדון יצא מהאולפן בערוץ 10, סובב את כפתור הווליום והאגו שמאלה וחזר לתפקיד בו הצטיין בתחילת שנות ה-90 - תפקיד מראיין הילדים המכבד והמקשיב. ובתוכנית עצמה הכול כמו פעם. "שלושת בני שיחו" של לונדון ממהרים לשבת סביבו וילד אחד מזנק על ברכיו. כולם דוברי עברית מושלמת אף שהוריהם באו מאפריקה, הפיליפינים, רומניה וסין. כמו אז, לונדון אבהי ורהוט. הילדים דעתנים ופיקחים. ג'וליאן (שגראן) הוא אותו ליצן עצוב וקשיש, חסר כישורי שפה - שרק צחוקם של הילדים גורם לו עונג.
לונדון תמיד ידע להתאים את עצמו לאופיו ואישיותו של המרואיין, מבלי להפסיק לדבר בגובה העיניים. הוא מדבר עם שרים ושועים, עם מדענים, אמנים והולכי בטל, באותו טון סקרני. על הילדים בנוסף הוא משרה ביטחון למרות שפתו הגבוהה. הקול החם, קמטי הצחוק העמוקים בצידי העיניים, החופש שהוא נותן לכולם לומר ולהתנהג כפי שמתאים להם. הפומפוזיות המבודחת: "שלום גבירותי ורבותי, אבות ואימהות, סבים וסבתות". בהמשך מחפש איתם את ארצות מוצאם על הגלובוס."הנה הפיליפינים, והנה רומניה" ואומר: "אני מקנא בכם. אני לא יודע היטב שפה נוספת חוץ מעברית". וגם "איך יודעים שרושאן הוא סיני? יש לו עיניים כאלה מלוכסנות ושיער חלק יפה. בעיני אתם מאוד יפים".
ג'וליאן מכין יחד עם ילדה אפריקנית ואמה עוגה. הקולות שלו מצחיקים את כולם. לונדון הקפיד תמיד לבקש מג'וליאן לעשות רק מה שהוא אוהב. לא מנסה להפוך אותו ל"בן אדם" או מטריד אותו בשאלות. המסר הוא של מחשבה והתנהגות חופשית, ללא השתוללות או תחרותיות זולה.
הקשר האקטואלי הילדים עצמם לא נראים חרדים מאוד מהגירוש. הם מספרים בלי שאיש ביקש מהם זאת, שהם אוהבים לגור בישראל ושכיף להם פה. אבל לא הכול דבש, ולא מוצגת סולידריות מעושה בין בני הלאומים השונים. הילד מעיר פתאום ש"הפיליפינים באו לישראל לעבוד והסודנים באו לעשות בלאגן". לונדון לא מאבד את העשתונות. "אתה חושב ככה?" הוא שואל. "לדעתי הם באו כי לא היה להם טוב בארצות שלהם", הוא הופך את האמירה לדיון.
למרבה הצער לא הופקו מאז "מסיבת גן" ההיסטורית, עוד תוכניות בהן מתייחסים אל ילדים בכבוד. היום מנהלים את העניינים "ליצנים" שתפקידם להעסיק ילדים עם תחרויות "מי צועק יותר חזק". ילדים אומנם זקוקים לפורקן והתרגשות אבל לא כעיסוק מרכזי לשעות הפנאי. "מסיבת גן" הוכיחה זאת במשך שנים ארוכות. אמש היא הוכיחה שהרעיון תקף עבור ילדים מכל היבשות, המעמדות החברתיים, הצרות והפחדים. כולם זוכים ברגע של חסד כשמספרים להם משהו מעניין באמת, בטון אוהד ובגובה העיניים.
