בשנות ה-20 של המאה ה-20, העניקה אייקון האופנה קוקו שאנל, הילת סטייל לאמבטיית השמש כשהשתזפה בדרום צרפת. בשנות ה-30 וה-40, כוכבניות הוליוודיות שיקפו סגנון חיים נינוח וזוהר כאשר הצטלמו בחוף ובבריכה. נעשו סרטים הוליוודיים עם תרבות חופים, בגדי הים הלכו וקטנו, הופיעו הביקיני ולהקות כמו נערי החוף, שחקנים שזופים (זוכרים את ג'ורג' המילטון?) - כולם חלק מתרבות הסגידה לשמש, והשיזוף נתפס כסמל לאיכות חיים, שפע פנאי ומעמד כלכלי המאפשר זאת.
העליות שהגיעו ארצה מאירופה, הביאו עימן את התפיסות התרבותיות של הערצת השיזוף, חופשות קיץ ארוכות ותפיסת השמש כבריאה. בשנות ה-60 וה-70 בארץ ישראל, היו ההורים לוקחים את הצאצאים לים, וחושפים אותם קיצים שלמים, לעיתים עד כדי הופעת שלפוחיות. קרם שיזוף מטרתו הייתה בימים ההם לקדם שיזוף: השתמשו בחמאת קקאו, שמן תינוקות או קרם גזר.
ובכן, ניקח את הרגלי העבר, נוסיף לזה את העובדה שישראל היא ארץ שבה מרבית ימות השנה אנחנו נהנים משמש, את הנזק שגרמנו בייצור חומרים הפוגעים בשכבת האוזון במשך שנים רבות ואת מגמת ההתחממות הגלובלית שגם אנחנו חלק ממנה ונקבל את הנתון הבא: ישראל הינה השלישית בעולם אחרי אוסטרליה וניו-זילנד מבחינת הארעות מלנומה ממאירה, אותו סרטן עור אשר מסכן חיים ושולח גרורות יותר מכל סרטן עור אחר הנגרם משמש. מלנומה אומנם שכיחה יותר ביהודים אשכנזים מסיבות שתוארו, אולם מופיעה גם ביהודים יוצאי ספרד, ואז עלולה להיות אלימה יותר.
מגיע המטופל הטיפוסי למרפאת העור כשהוא בשנות ה-50 ואילך לחייו, וכאשר רופא העור מעיר לו שהוא ניזוק משמש, הוא מוחה: "כבר עשרות שנים שאינני נחשף לשמש". עובדה: העור "זוכר" את הנזק משמש אשר נגרם לו במשך עשרות שנים. הנזק למבנה הגנטי של תאי העור נעשה בילדות ובנעורים ומתבטא עשרות שנים מאוחר יותר. כמו-כן, יש משמעות לרקע גנטי ולמינון קרינה מצטבר לאורך החיים. חטאי הנעורים ניכרים על העור כבר משנות ה-30 ואילך, בצורת כתמים חומים למיניהם, נמשים, שומות, כתמים לבנים על האמות והשוקים (המאובחנים תדיר בטעות כפטרייה), גידולי עור וקמטים.