בתוך מבול המשימות של חברת האבטחה שאני הוא מנהלה, נעים, מפעם לפעם, לצאת למשימות מיוחדות. לפני שבוע יצאנו 50 מאבטחים ועוד 300 סדרנים של החברה, לאבטח את המופע אאידה במצדה. אין טעם להעמיד פנים: אני מאוד אוהב מוזיקה, אבל אופרה לא הייתה אף פעם בתפריט שלי. מחזה שבו אנשים מדברים זה אל זה בשירה, אף פעם לא נראה לי. אפשר לשיר - ואפשר לדבר. אבל לדבר בשירה לא משך אותי אף פעם. לפני הרבה שנים, בטיול משפחתי עם ההורים ברומא, לקח אותנו אבא לאופרה "שנראה מה זה". זה היה ב"לה סקאלה", נדמה לי. התלבשנו יפה וקיבלנו הוראות קפדניות איך להתנהג בנימוס ושלא להרדם. החוויה, ככל שאני זוכר, הייתה די משונה. נשים מלאות עם מחשופים גדולים ועם איפור נוזל צרחו שם על הגברים והם ענו להם בבס מפחיד. את המילים ממילא לא הבנו, אבל הרעיון היה די פשוט: היא אוהבת אותו, הוא אוהב את העוזרת ואז ההיא, הראשונה, מתאבדת (אם אני לא טועה, היא בלעה רעל או שאולי הידקה את המחוך על בטנה) ואז ההוא מתחרט, שר מעל הגופה ודוקר את עצמו. אבל אז מתברר שההיא, הראשונה, לא הצליחה למות ורק התעלפה, אז היא מתעוררת וכשהיא רואה שהבחור מת, היא שוב מתאבדת - הפעם באופן סופי. והעוזרת? היא מתחתנת עם אחיו. אבא הסביר לנו אז שככה, פחות או יותר, הולכות כל האופרות: אוהבים, בוגדים, מתאכזבים, מתאבדים, מתחרטים - והכל בשירה אדירה. וזוהי, בעצם, גם העלילה של אאידה. לאחר שפרסנו את המאבטחים בשטח, איפסנו את המצלמות, תאמנו את חלוקת האחריות עם המשטרה ונתנו אור ירוק להכניס את הקהל, התיישבתי ב"חדר המצב" לפקח על הפעילות. האירוע עבר חלק. כבר עשינו לא פעם אירועים המוניים - איבטחנו את תוכנית הריאליטי "האח הגדול VIP", האולפן השקוף של ערוץ 24, כנסים וועידות, אבל פה זה היה שונה. אין צעקות, אין דחיפות, אין "הייתי פה ורק הלכתי רגע לשירותים" ואין "סיגי, תשמרי לי מקום על ידך". הכל מתנהל בשקט. אנשים רחוצים, לבושים יפה, לא מתלוננים, אפילו לא מההליכה בעקבים על החול. "הסלבריטאים" שפקדו את המופעים היו אלה שגרירים, שרים ולא נינט ויודה. לגבי האופרה עצמה. ובכן, אחרי שש פעמים שצפיתי באאידה מעל מצלמות האבטחה הנה הביקורת שלי: כמו ברומא, בילדותי, גם כאן, במצדה, שרים באיטלקית. גם העלילה, אותו פרנציפ כמו שאמרנו. קצין בכיר בצבא מצרים מתאהב בעוזרת הבית האתיופית (במסך קראו לה שפחה, כאילו זה פחות מעליב), אבל גם הנסיכה אוהבת אותו. בקיצור: משולש. ואז, שני הצבאות, של מצרים ושל אתיופיה, יוצאים למלחמה ביניהם, מה שמסבך עוד יותר את המצב, כי זה כמו אהבה בין ישראלי לפלשתיני שהעמים נלחמים זה בזה. וכדי לסבך את העניינים עוד יותר, הנסיכה, שמאוהבת בקצין, עושה תרגיל לעוזרת האתיופית, ששמה אאידה, ומשקרת לה שהאהוב שלה, הקצין, נהרג בקרב. העוזרת נכנסת לדיכאון וככה הנסיכה יודעת שמה שהיא חשבה, באמת נכון: החבר שלה, הקצין, בוגד בה עם עוזרת הבית האתיופית. ואז, תופסים את הקצין (שלא באמת נהרג) שהוא מדליף סוד צבאי ובית-הדין הצבאי דן אותו למאסר עד מוות, בתא קטן. ואז מגיעה העוזרת (אאידה) לכלא ונכנסת לתא עם האהוב הקצין למות איתו ביחד. הנסיכה, הקנאית, מתחרטת על מה שעשתה, אבל זה מאוחר מדי. ואיך רואים שהנסיכה מתחרטת? היא שרה בקול אדיר תוך שהיא מהדקת מטפחת לחזה, שזה סימן ידוע לצער וכאב. זאת העלילה. קצת בנאלית ולא מותחת אבל הכי מבלבל זה שכל הסיפור קורה במצרים ויש בו גם אתיופית, אבל השפה היא איטלקית. לגבי המוזיקה, אחרי שש פעמים, האוזן מתרגלת והמוזיקה נשמעת יפה, בעיקר עם התזמורת הגדולה. גם הזמרים והזמרות יודעים לשיר, רק חבל שכל שיר נמתח כמו הופעה מלאה של משה פרץ, כולל הדרן. אם היו מהדקים את העלילה, מקצרים את השירים ומתרגמים לעברית, ההנאה הייתה שלמה.