בין ספירו לשפירא: למי שמור חופש הביטוי?

ביום שלישי האחרון, סערה ביצת השמאל לכמה שעות. עיתון הארץ פרסם, כי גדעון ספירו בן ה-76, מוותיקי השמאל ועיתונאי, נעצר בעקבות מאמר שפרסם באתר באינטרנט 'הגדה השמאלית'. לפי הארץ, בעקבות המאמר פה 'הפורום המשפטי למען ארץ ישראל' ליועץ המשפטי לממשלה ולמפקד אגף החקירות במשטרה בדרישה לפתוח בחקירה נגד ספירו. המשטרה, שזימנה את ספירו לחקירה והחליטה לעוצרו, לא ידעה עם מי היא מתעסקת: כעבור שעתיים בלבד, שוחרר ספירו בערבות, לאחר שעו"ד מיכאל ספרד יצר קשר עם המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן. מאמרו של ספירו פורסם ב-4 בספטמבר 2010, ובו כתב: "שתי פעולות הגרילה בשטחים הכבושים בהן נהרגו 4 תושבי התנחלויות ושניים נפצעו, מהווים תזכורת שהכיבוש נמשך, וכך גם ההתנגדות... כמעט כל מתנחל נושא עימו נשק, לעיתים הוא במדים לעיתים לא, ולכן הפגיעה בהם אינה זהה לפגיעה באוכלוסיה אזרחית בלתי לוחמת. לא כך לגבי נשים, ילדים וזקנים". ספירו טען, כי "גם אם הם מתגוררים בהתנחלויות הם אינם כוח לוחם ולכן יש למנוע ולגנות כל פגיעה בהם על-ידי מי שנאבק בכיבוש באמצעים חמושים". לבסוף, פסק: "כמי שנמנה עם העם הכובש, יהיה זה משום התנשאות להכתיב לפלשתינים את שיטות מאבקם". ספירו, ראוי לציין, לא קרא במישרין לרצח מתיישבים. אבל מהטרמינולוגיה עולה כי דמו של כל מתיישב ממין זכר שאינו אישה ואינו קטין, מותר: במעלה אדומים ובגוש עציון, בקריית ארבע ובאיתמר. הקביעה המופרכת, שלפיה "כמעט" כל מתיישב נושא עמו נשק, אינה רק מנוגדת למציאות, אלא גם הופכת את המתיישבים ליעד לגיטימי לרצח. העובדה שספירו לא רוצה "להתנשא" על הפלשתינים ר"ל ואינו מבקש להבהיר להם כי רצח חפים מפשע הוא מגונה, מעידה על הכותב: הוא בפועל משלים עם רצח מתנחלים, גם אם הוא כותב כי יש לסכל ולגנות כל פגיעה בנשים ובילדים. הבעיה המהותית אינה עם תוכן הדברים של ספירו. דמם של "המתנחלים", מעין כינוי דמוני לקבוצה של אזרחים שנשלחה על-ידי ממשלה ריבונית, מותר מזמן. הבעיה היא עם האפליה: הרב יצחק שפירא, מחבר הספר "תורת המלך", נרדף מזה זמן רב בשל הספר שחיבר. המשטרה עצרה אותו לחקירה בחשד להסתה ופשטה על ישיבת "עוד יוסף חי" במטרה להחרים עותקים מהספר. האגודה לזכויות האזרח שיבחה את המשטרה על החקירה, ושילמה מס שפתיים כשגינתה את המעצר. הרב יצחק גינזבורג זומן גם הוא לחקירה. אולם לרב שפירא ולגב גינזבורג לא היה גיבוי בדמות עו"ד רב השפעה כמו מיכאל ספרד. גם לא היו לו חברים רבי השפעה שיפעלו אצל המשנה ליועץ המשפטי. בשיחה עם הארץ, סיפר השבוע ספירו כי "אמרתי לחוקר שהמאמר הוא בדיוק ההפך מהסתה לאלימות, הוא כולו שיר הלל למאבק הלא אלים ויש בו אפילו גילויי אמפתיה למתנחלים". מעיון במאמר קשה למצוא את אותו שיר הלל. העובדה היא, שספירו כתב את שכתב, ושוחרר. ספק רב אם מישהו יפשוט על ביתו, יחטט במחשבו האישי או ימנע ממנו לפרסם דברים דומים בעתיד. אולם כאשר ישנן התבטאויות שנויות במחלוקת מן הצד הימני של המפה הפוליטית, טחנות הצדק טוחנות מהר מאוד לאבק את אלה שדבריהם נראים להם כ"הסתה". אין זו הפעם הראשונה שספירו כותב בבוטות נגד המתיישבים. על הפיגוע בנחל תלם, שבו נהרגו ב-28 בדצמבר 2007 אחיקם עמיחי (נכדו של הרב משה צבי נריה) ודוד רובין, שני חיילי צה"ל תושבי קריית ארבע, כתב ספירו "השטחים הכבושים אינם שטח טיולים פסטורלי, וכל ישראלי המטייל שם מבלי לקבל את רשות העם הפלשתיני הוא בבחינת פרובוקטור שמתגרה בעם המקום". השאלה העיקרית איננה אם צריך לעצור את גדעון ספירו, אם לאו. הבעיה היא, שישראל היא מדינה שאימצה את המודל הליברלי האמריקני של חופש הביטוי: לכולם מותר לומר את הכול, ובתנאי שהם מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית. שחרורו של ספירו ממעצר, בין אם מוצדק ובין אם לאו, מראה שוב כי בישראל, חופש הביטוי הוא נחלת אליטה צרה אשר אפילו למשטרה אין הכוח לעמוד בפניה.