על פניו, אני האדם האחרון במערכת שצריך לכתוב על תוכניות שעוסקות באוכל. אני, שספר בישול פרי עטי יסתיים בעמוד חמש, שטיגון חביתה מחזיק חצי מגוף הידע שלי בבישול, ושכשצריך לבשל ארוחה לבחורה אני מטגן שניצלים (וגם זה רק אם נחה עלי הרוח), אכתוב על תוכנית אוכל?
מצד שני - אני אוהב אוכל. אני מאוד מחבב את המוצר המוגמר (בעיקר בתצורתו הג'אנק-פודית והקלה לעיכול), גם אם מגלה עניין אפסי בתהליך ייצורו (דבר שוודאי מסביר את הג'אנק פוד מתחילת המשפט). מה עוד שאוכל זה תרבות, ותרבות אני אוהב אפילו יותר מאוכל, ואפילו לא רק תרבות ג'אנק-פודית. כך שכל עוד לא מדובר בתוכנית מטבח של קארין גורן או ישראל אהרוני, אני בהחלט יכול להרגיש בנוח מול המרקע.
ומה עוד ש"המסע המופלא של אהרוני וגידי", כפי שמתברר במהלך הצפייה בפרק הראשון בסדרה, היא באמת לא תוכנית בישול, ואפילו לא לגמרי תוכנית אוכל, אלא ממש תוכנית תרבות. ואפילו מצוינת. גידי גוב וישראל אהרוני יצאו למסע בעקבות הפסטה, ובעקבות המחלוקת עתיקת היומין על שורשיה: האם בסין הם, אם באיטליה? מי גנב ממי, אם בכלל? ומה החביא מרקו פולו בתרמיל?
"גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן", אמר לאו טסה. לא ראיתי את הצעד הקטן הראשון של גידי גוב וישראל אהרוני בעלותם על דרך המשי, אבל מרגע שנפתחה עדשת המצלמה, צעדיהם הפכו קלים ומהירים. המסע נפתח בשיאן הסינית, והצמד מיהר לדלג בין דוכני השוק, ארמונות הקיסרים ומסעדות הפועלים (הידעתם שגם בסין הפועלים הם סינים?). בעוד אחד מהרוכלים מתיז אטריות כמו שבבי עץ מכיכר הבצק שבידו, רכנתי מעל גביע המנה החמה שלי וחלמתי לרגע שאני בסין.
כשפקחתי את עיני, הנודלס היה עדיין תעשייתי ועשיר במונוסודיום גלוטמט, וגידי ואהרוני עדיין טחנו כיסונים כמו שאני מפצח גרעינים באצטדיון רמת גן. גידי תפקד על תקן הילד, ששואל הרבה שאלות ("איך זה הופך לזה?" ושאר איפה / למה / כמה) ומגלה התלהבות רבה ("יואו!", "וואו!", "זה מדהים!") - אם כי במגבלות המתינות הגידי-גובית. אהרוני היה ההורה, שמסביר לילד הנלהב איך עושים כיסונים ואיך מפרידים אטריות. יותר מכך, הוא היה מדריך התיירים, מורה דרך מוקסם לתרבות הסינית.
אחרי שסיימתי להיעלב בשם גברי לוי מהעובדה שנזנח לטובת גידי גוב (מה קרה, לטיולים בחו"ל לא לוקחים את הפרסי ממחנה יהודה?), רשמתי לפני שהצימוד החדש דווקא עובד מצוין. גידי "זה מדהים" גוב וישראל, "בוא תראה" אהרוני מאזנים היטב אחד את השני, מגלים כימיה נהדרת ומשלימים זה את זה: ישראל אהרוני מבשל, וגידי גוב הולך לאכול. קלאסי. אהרוני הוא, כאמור, מורה הדרך והידען, וגם הבשלן המקצועי, אבל גם הטיפוס החם והפנוי לריגושים. גוב הוא התלמיד הנלהב, אבל גם הקומיקאי הציניקן.
בעוד שברור מאוד כיצד הפך אהרוני הצבעוני לאושיה - מה זה צבעוני, צריך לראות אותו כשחקן אופרה סיני באיפור ובלבוש מלא - קשה להבין כיצד הפך גוב לאוטוריטת אוכל טלוויזיונית. הרי האיש מעיד על עצמו שהוא כמעט ואינו יוצא מהבית, וש"צר עולמי כפריים הטלוויזיה שמולי". לכאורה, האיש חסר כל סקרנות בסיסית לתפקיד, שלא לדבר על מוטיבציה, שלא לדבר על מידות גוף הולמות לחובב אוכל מושבע. ובכל זאת, הנה לפנינו גידי גוב, והוא שוב הולך לאכול.
אבל גוב הוא אישיות טלוויזיונית משעשעת, ולא משנה באיזה פריים יתקעו אותו. למרות שהוא כמעט חסר אמירה עצמאית, ותמיד נראה כאילו הוא נקלע למקום בטעות, הוא הצליח להשתלב באותה מידה של הצלחה בתוכנית רדיו שכולה דיבורים דעתניים ("יש עם מי לדבר"), בטוק שואו ("לילה גוב") ובתוכניות אוכל תרבותיות. יש בו שילוב יוצא דופן בין רוגע לעצבנות, בין איפוק לרגשנות, בין קלות דעת לחוסר נינוחות, שהופך אותו לטיפוס מעניין.
מספיק לחשוב על דרכו המוזרה להתלהב, כולל שפת הגוף העצורה למחצה, כדי להבין עד כמה מדובר בפרסונה חריגה. ומי עוד יכול לדבר בפריים טיים תרבותי על שקיק אשכים ופותסטיקר (כיסון שנדבק לסיר, ומכאן שמו) מבלי להישמע גס ובוטה?
בין התחנות הקולינריות, אפשר היה גם ללמוד מעט על תרבות סין, שדומה שככל שנחפור בה, לא נגיע לתחתיתה. מיליארד סינים שחיים, ואני, מי אני, איפה אני? יושב בסלון ביתי עם גביע נודלס מחומם, וצופה באהרוני וגידי דופקים דים סאם בצורת צפרדע. לפרק הבא אני מתייצב עם משלוח מהמסעדה הסינית הקרובה למקום מגורי. גם מסע של שבעה פרקים צריך להתחיל באגרול ראוי לשמו.
