ב"קונג פו פנדה" הראשון, שיפו המאסטר הגדול (ליתר דיוק הקטן, כי הוא דומה לעכבר) הבין שאם פו, הדובי התאוותן, יעבוד עם התשוקה שלו לאוכל וימיר אותה לאמנות הקונג פו - הוא יהפוך לוחם. נכון, אולי לא המוכשר שבלוחמים, כיוון שהנתונים שלו בעייתיים, אבל לפחות אחד שאפשר לומר עליו שהוא שחקן נשמה. כנקודת פתיחה לסרט ילדים, זה נהדר. כמה יפה ללמוד שאפשר לקחת תכונה הרסנית ולתעל אותה לבנייה וליצירה. במאי סרטים, למשל. אנשים אובססיביים להחריד. אם לא היו בעלי התכונה הזו, לא יכלו להפוך לבמאים. אז תארו לכם שהכפייתיות המתישה, שמאמללת אותם מיום שהם זוכרים את עצמם, הפכה למקצוע, וכעת הם מסוגלים לנצח על יצירה המורכבת ממיליוני החלטות, אנשים ופרטים קטנים.
בכנופיה של פו חמש חיות נוספות: גמל שלמה, טיגריס, נחש, ציפור (עגור) וקוף. חיות אלה מבוססות על הקאטות שבקונג פו; קאטה היא תבנית תנועות שחוזרת על עצמה, ואם המתרגל מתמיד בקאטה הוא רוכש את רוח החיה - למשל הקופצנות והקלילות שמאפיינות את הקוף. לדובי פנדה, כאמור, אין קאטה, שכן הם שמנים ומסורבלים. כך גם ליריבם של לוחמי הקונג פו בסרט, לורד שן, הטווס הרודן. שן סוגד ליופי וחיצוניות, תכונה שלוחם הקונג פו אמור לדכא. אז הנה עוד מסר יפה לילדים - למידה מהתבוננות בטבען ומזגן של החיות.
יותר מדי, מהר מדי הבעיה, כרגיל, היא הגודש. כמו ברבים מסרטי הילדים החדשים (ובעצם, סרטים חדשים בכלל), האקסטרווגנזה וההצפה האגרסיבית של אקשן ופעלולים עומדות בעוכריו של "קונג פו פנדה 2", שגדוש במכות, כדורי אש, אפקטים קוליים, ותוסיפו לזה את תלת הממד הנורא. כאב ראש אחד גדול. אז נשאלת השאלה למה, והאם לא חבל. איפה הסרטים הקטנים והפשוטים כמו "במבי" ו"דמבו", ולמה רגעים קטנים של חיים או קסם לא מספיקים כיום, לדעת היוצרים, להשביע את הקהל.
נראה שאולפני סרטי הילדים הגדולים - דיסני (שהתמזגו עם פיקסאר) ודרימוורקס, נקלעו לקשיים תוכניים. בראש ובראשונה משום שהשתמשו ברוב מאגר הקלאסיקות - "שלגיה", "בת הים הקטנה", "סינדרלה", "היפה וחיה" (אלא אם הן אכזריות מדי באופן שקשה לטשטוש, לכן אולי "כיפה אדומה" נשארה בחוץ כסרט מצויר וזכתה לעיבוד קולנועי אימתי ב"ירח אדום"); ואחר כך, בגלל הצורך להיות פוליטיקלי קורקט. עיבודים של אגדות מאז לא יעברו היום את אישור המנהלים. מה פתאום ששלגיה תקרצף ותצחצח את בית הגמדים? ולמה נסיכות תמיד יפות ומחכות לנסיך שיגאל אותן? הפמיניסטיות יהרגו אותם. אז "צעצוע של סיפור" הוא דוגמה לסרט עם סיפור חזק וטוב (להעניק רגשות לצעצועים זו גם המצאה מקסימה) וגם "שרק" המכוער שמתחתן עם נסיכה מכוערת זה מרגש. אבל האם "קונג פו פנדה 2" מצליח להתרומם להמצאות האלה? כמעט. אבל לא ממש.
