דודתי, אחות אבי, ודודי טמונים בהר המנוחות שממערב לירושלים. הם היו חרדים וציונים כל חייהם, אע"פ שישבו כל השנים בהרלם ניו-יורק, ליד ישיבת 'רבי יצחק אלחנן', שליד הסמינר התיאולוגי היהודי, הידוע ברחבי העולם בקיצור - JTS. דודתי, שהייתה אישה חכמה העדיפה את הר המנוחות על פני בית העלמין רב הזכויות שבהר הזיתים. אני לא רוצה להיטלטל לאחר מותי, אמרה למקורביה, נדדתי די בחיי. פעם לשכב אצל הירדנים ופעם אצל הפלשתינים ופעם אצל היהודים, זה לא מוצא חן בעיני... בהר המנוחות יהיה לי שקט, הוא תמיד יהיה ישראלי!
דודי, הרב דוד ליפשיץ ז'ל, היה רבה האחרון של העיר סוּבַלק שבצפון מזרח פולין. הוא נשא לאישה את דודתי ציפורה ועלה על כס הרבנות הזמנית, לאחר פטירת סבי ז'ל, מידי שמיים ולא מידי הנאצים ימ"ש ועוזריהם הפולנים. סבי נפטר צעיר יחסית, בן 56 בלבד, מהתקף לב קטלני. לעולם היהודי הוא הוריש כתב יד אדיר מימדים, פירוש על מסכת זרעים. ולי ולאבי ז'ל הוא הוריש מחלות לב כרוניות. משפחתם ניצלה בנס מהשמדה. לנס הזה קוראים בספרי ההיסטוריה " מסע אלף הרבנים". אלף רבנים ומשפחותיהם נטשו את קהילותיהם, ובעזרת אשרות יציאה אמריקניות הצילו את נפשותיהם. זה קרה בשנת 1940 - 1941, בעת הסכם מולוטוב-ריבֶּנטרוֹפּ, שנחתם לתקופה קצרה בין רוסיה לגרמניה.
בבריחתם החפוזה מפולין הכבושה הם הותירו אחריהם את סבתי ואת בתם התינוקת בבית העלמין היהודי של סובלק. לא הייתי שם, ואני מניח שלעולם גם לא אהיה. חודש ימים ויותר הם התגלגלו ברחבי ברית המועצות, ועברו תלאות לאין ספור. עד שהגיעו לנמל וולדיבוסטוק, וירדו באוניה יפנית. יפן טרם הפציצה אז את פרל הרבור, ואוניותיה שטו לסן פרנסיסקו. קשה להבין היום את זימון המקרים המדהים ההוא. ב'פרֵיסקו' כבר חיכו להם נציגי יהדות ארה"ב החרדים, וציוותו אותם לערי אמריקה השונות. בריחת הרבנים הזו אולי לא הייתה מעשה נאה מבחינה יהודית אבל היא הצילה את היהדות החרדית הליטאית. דודי ודודתי הוצבו בשיקגו. לאחר כשנה נקרא ר' דוד ליפשיץ, שבינתיים יצא שמעו כמלמד דרדקים מופלא, לניו-יורק. ושם חיתה המשפחה, באותה הדירה הקטנה, עד פטירת ההורים.
אבי ז'ל ודודי עובדיה פורת ז'ל עלו ארצה והקימו את קיבוציהם. דודי זכה למצווה כפולה. הוא היה בין מייסדי רמת הכובש ולימים בעת הפילוג בקיבוץ המאוחד, נמנה על מייסדי עינת. לאו כל אדם זוכה במצווה כפולה שכזו... אבי הצנוע הסתפק בייסוד קיבוץ אחד, עין החורש. כל מי שבקיא בתולדות יהדות מזרח אירופה בעת החדשה, יודע שזו הייתה חלוקה מקובלת בין צעירי המשפחות. הם התפזרו אחד לאמריקה אחד לארגנטינה ואחד לארץ ישראל. ויש ביניהם שהייתה זו פרידה סופית, אך יש ביניהם גם משפחות שזכו להיפגש לבסוף בישראל. אם מלמעלה, בחיים, ואם מלמטה, בהר המנוחות ובבתי עלמין אחרים.
האחים קיימו קשר דואר רציף שנמשך כמעט כל חייהם. אני זוכר את כתובתה של דודתי בניו-יורק, עם מספר המיקוד מרובה האפסים. טוב, אמריקה ארץ מסודרת, ויש בה סדרי דואר משוכללים, ושום מכתב לא אבד. אבל הפלא התרחש דווקא במכתביהם אלינו. דודי כתב, אגב בכתב יד רבני נהדר! במשך עשרות שנים - קיבוץ עין החורש, אצל חדרה. לא להאמין, דורות של מחלקי דואר התחלפו, אבל כל מכתביהם הגיעונו. לפעמים, בהיסח הדעת, כשמישהו שואלני, עין החורש? איפה זה עין החורש? אני משיב במהירות של מחשב, מה ז'תומרת איפה זה עין החורש? קיבוץ עין החורש אצל חדרה!... ורק כעבור זמן אני נזכר ומתקתק לו את המיקוד הנוכחי...
לא מזמן ערכתי סדר בניירות ששלחה לי בת דודתי שעלתה ארצה מניו-יורק. וזכיתי לקרוא חלק מ"הצד השני" של התכתובת בין הוריי לדודיי. עין החורש שאצל חדרה התערבבה במכתבים עם ישיבת רבי יצחק אלחנן בהרלם שבניו-יורק. אינני נוהג לחוג את יום ההודיה האמריקני או את חג המולד הבריטי. אבל לא יכולתי שלא לחשוב עד כמה חבה משפחתי את קיומה לשתי אומות אנגלוסכסיות גדולות אלו. האחת שהכריזה על בית לאומי ליהודים, והאחרת ששמרה על היהודים בשביל לאכלס את הבית הזה.
