|
"כסף מפוקפק, קשרים בעייתיים"
|
|
|
|
|
| "באמת הקדשנו לזה הרבה מאוד זמן ובדיקות", אמר עמוס שוקן, "והמסקנות שלנו היו כמו של בג"ץ: שאי אפשר להתייחס להליך המשפטי שהיה ברוסיה כהליך שיכול להיות מקובל על מדינת חוק". לפתע כספו של נבזלין איננו "מפוקפק" כפי שנכתב בהארץ שנתיים קודם | |
|
|
|
הארץ נחשב למבקרו החריף של נבזלין. בכתבה שפורסמה ב-25 בספטמבר 2009 בעקבות חגיגת יום הולדתו החמישים בבית התפוצות בנוכחות שרים ובכירים אחרים, נכתב ב עיתון בטון מאשים: "אולם 'תיאטרון זהויות' בבית התפוצות, שבו מוצגות תערוכות אמנות מתחלפות, הפך לתפאורה בהצגת יחיד בכיכובו של ליאוניד נבזלין – יו"ר חבר הנאמנים של המוזיאון בהווה, ואוליגרך שנוי במחלוקת בעבר המבוקש על-ידי שלטונות רוסיה". עוד סיפר הארץ שנבזלין "עשה הכול על-מנת להשכיח מכולם את השתייכותו לאותה קבוצה שהפכה בארץ לשם נרדף לכסף מפוקפק, קשרים בעייתיים ועבר שעדיף לא להתפאר בו ובוודאי שלא לדבר עליו". העיתון אף הגדיל לספר שבסרט דוקומנטרי הודה נבזלין שהחברה שבבעלותו מימנה פוליטיקאים אשר עם בחירתם לבית התחתון של הפרלמנט הרוסי, ה'דומה', שיבצו אנשים מהחברה במערך השלטון. בהודעת הארץ על העסקה עם נבזלין לא היה זכר למידע זה. בכתבה שפורסמה בהארץ רק לפני פחות משנה, באוקטובר 2010, ביקר העיתון את הענקת פרס בית התפוצות מטעם קרן נדב לאתר 'לאטמה'. "קרן נדב פועלת להעצמת הזהות היהודית, והקשר שלה לבית התפוצות מסתכם באדם אחד: המיליארדר ליאוניד נבזלין. איש העסקים המבוקש ברוסיה הציל את המוזיאון מקריסה כלכלית ומונה ליו"ר חבר הנאמנים שלו. בנוסף, הוא גם מייסדה של קרן נדב". הקרן, הוסיפה כתבת העיתון, "אינה קשורה למוזיאון, אבל קל להבין איך קרה שהיא חילקה פרסים מיד לאחר הוועידה בבית התפוצות, מדוע הטקס התקיים באוניברסיטת תל אביב שבה מצוי המוזיאון, ומדוע בית התפוצות דיווח על כך: שניהם תלויים בנבזלין". כל הציטוטים הללו הם רק טעימה קטנה מהביקורת האדירה שנשפכה מעל דפי הארץ על נבזלין – שהתנדפה לחלוטין מהודעת העיתון על העסקה איתו. בראיון שנתן למוסף הכלכלי של העיתון, 'דה מארקר', נשאל המו"ל עמוס שוקן על "עברו הבעייתי" של השותף החדש, וענה כי "באמת הקדשנו לזה הרבה מאוד זמן ובדיקות, והמסקנות שלנו היו כמו של בג"ץ: שאי-אפשר להתייחס להליך המשפטי שהיה ברוסיה כהליך שיכול להיות מקובל על מדינת חוק". לפתע כספו של נבזלין לא היה "מפוקפק" עם עבר ש"עדיף לא להתפאר בו".
|
|
העיתונים יוצאים מידי המשפחות
|
|
|
|
|
| פרופ' דני גוטוויין: "משמעות העסקה היא שהמרחב הציבורי הוא סחורה חמה שנמכרת בשוק. למעשה, המגבלות שמוטלות על התקשורת בגלל הבעלות הפרטית בה מעצבות אותה במשך שנים. לדעתי, העיתונות היום אפילו גרועה מהעיתונות המפלגתית של פעם, כי לפחות אז האינטרסים היו גלויים" | |
|
|
|
פרופ' דני גוטוויין מאוניברסיטת חיפה סבור כי "האישיות של נבזלין היא לא הבעיה פה; הרי נבזלין הוא לא פחות טוב מאחרים. הבעיה טמונה בכך שהעסקה מראה את הפער בין היסוד הציבורי שהתקשורת אמורה לשקף לבין האופן הפרטי שבו היא מנוהלת, כי משמעות העסקה היא שהמרחב הציבורי הוא סחורה חמה שנמכרת בשוק. למעשה, המגבלות שמוטלות על התקשורת בגלל הבעלות הפרטית בה, מעצבות אותה במשך שנים. לדעתי, העיתונות היום אפילו גרועה מהעיתונות המפלגתית של פעם, כי לפחות אז האינטרסים היו גלויים. תראה איך עיתון כמו ' מעריב' מתגלגל כמו כורסה משומשת בשוק יד-שנייה בין בעלי ההון. תהליך ההפרטה בישראל חיסל את האפשרות לקיים תקשורת ציבורית עם מגוון דעות". "כשקראתי על העסקה בין הארץ לבין נבזלין, שהותקף בו בעבר, חלפו בי כמה הרהורים", אומר עוזי בנזימן, בעבר עיתונאי ועורך בהארץ וכיום עורך אתר האינטרנט לביקורת התקשורת 'העין השביעית'. "ראשית, זו אינדיקציה לכך שמצבו העסקי של הארץ איננו איתן. אם העיתון נזקק שוב להזרמת כספים, זה מדבר בעד עצמו. משפחת שוקן שמרה הרבה מאוד שנים על הנכס הזה כאוצר יקר השייך לה; יש לשוקן זכויות עצומות בעולם העיתונות הישראלי, וכאשר המשפחה נאלצת להכניס בעלים נוספים, זה מדאיג. שנית, אנחנו רואים מה קורה בעולם; זו מלחמת הישרדות. אולי לפיינשמקרים מסוימים, ואני בתוכם, זה לא נעים. המבחן האמיתי הוא השאלה אם זה ישפיע על העיתון". עם זה, בנזימן מסרב להתרגש מכניסתו של נבזלין. "זה לא כרטיס ביקור מעורר כבוד, אבל יש פה כוח אכזרי שמכתיב את המציאות וגלום בפתגם הידוע 'לכסף אין ריח'. אבל גם שוקן ביקר את נמרודי על שליטתו ב'מעריב' בעת שהועמד לדין בפלילי, וב'מעריב' הייתה מורשת של העברת הדגל העיתונאי מדור לדור. בעבר, הייתה פה תרבות עיתונאית שהנחילה עולם מושגים. היום, נותרה רק משפחת מוזס שכבר כמה דורות העסק עובר בתוכה – וזה מזכיר עיתונים כמו 'ניו-יורק טיימס' שגם בהם השליטה היא משפחתית – אבל הם הופכים למיעוט". "עולה השאלה למה אנשי עסקים צריכים את זה", מסכם בנזימן. "מה, הם חושבים שעיתונים זה עסק טוב? הרי העיתונים האלה נלחמים מלחמת קיום. בשורה התחתונה, המטרה פה היא לזכות בלגיטימציה".
|
|
ליאוניד נבזלין נולד ב-1959 במוסקבה, ובשנת 1981 סיים את לימודיו ב'מכון גובקין לנפט ולגז'. בשנים 1981–1987 עבד כמהנדס תוכנה בארגון סחר הקשור למשרד הגיאולוגיה הסובייטי, ולאחר שפגש את נשיא ברית המועצות דאז, מיכאיל גורבצ'וב, מונה לתפקיד סגן המנהל ב'מרכז הצעירים ליצירתיות מדעית והנדסית', גוף שהיה קשור בקומסומול - תנועת הנוער הסובייטית. מעטים יודעים שאת אותו מרכז מדעי כביכול ייסד האוליגרך הכלוא כיום ברוסיה, מיכאיל חודרוקובסקי, וכי המרכז עצמו – שלא היה אלא חברה לייבוא מחשבים ולסחר – נהנה מהטבות מפליגות מצד המדינה הסובייטית דאז, כגון פטור ממיסוי. בשנים 1989–1991 כיהן נבזלין כנשיא בנק מנאטפ, שגם אותו הקים מיכאיל חודרוקובסקי, ולאחר קריסת הגוש המזרחי התקדם בארגונו של חודרוקובסקי, חברת הנפט יוקוס, אשר בה מונה לסגן הנשיא באפריל 1996. יוקוס, אגב, פשטה את הרגל ב-2006, לאחר שהממשלה הרוסית תבעה ממנה שלוש שנים לפני כן לשלם סדרת תשלומי מס בסך 27 מיליארד דולר. חודרוקובסקי נעצר בשלהי אוקטובר 2003, וכעבור פחות משנתיים הורשע במרמה ונידון למאסר של תשע שנים. לאחר מכן הופחת עונשו בשנה. נבזלין התקדם בקריירה שלו גם בתחום הציבורי. הוא סייע לבחירתו המחודשת של בוריס ילצין לנשיאות רוסיה ב-1996, ומאוקטובר 1997 שימש למשך שנה תמימה מנהל סוכנות הידיעות הרוסית 'איטר-טאס' במקביל לעיסוקיו הכלכליים. נבזלין הפך לאחד מבכירי הקהילה היהודית ברוסיה, וב-2001 נבחר לנשיא 'הקונגרס היהודי הרוסי'. הוא מילא תפקיד מרכזי בהקמת 'המרכז לתרבות יהודית' במוסקבה ובייסוד 'המרכז הבינלאומי ללימודי יהדות רוסיה ומזרח אירופה'. הוא תרם לג'וינט האמריקני ולסוכנות היהודית, ובשנים 2001–2003 שימש סנטור במועצת הפדרציה הרוסית. בשנים 2003 ו-2004 העריך כתב העת האמריקני הנחשב 'פורבס' את הונו ב-2 מיליארד דולר והכניסו לרשימת מאה האנשים העשירים בעולם. בישראל הקים מרכז לחקר יהדות רוסיה ומזרח אירופה באוניברסיטה העברית, ייסד יחד עם 'קרן היסוד' מגבית ללימודי יהדות, ונבחר לחבר המנהלים של בית התפוצות לאחר שסייע לשקמו מבחינה כלכלית. שמו נקשר בפוליטיקאים שונים, בהם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. בשנת 2008 הרשיע אותו בית המשפט הרוסי בהיעדרו בקשירת קשר לרצח ארבעה מיריביו, ודן אותו למאסר עולם. מאז גולה האוליגרך בישראל, ומאשים את ראש הממשלה הרוסי ולדימיר פוטין בכך שערך נגדו משפט ראווה.
|
|
העסקה שחתם הארץ עם נבזלין מעלה תהיות רבות. למשל, כאשר נכנסו הגרמנים לשותפות בהארץ שיקפה הרכישה שווי של 100 מיליון אירו להארץ, כלומר 560 מיליון שקל. העיתונאי החוקר איתמר לוין כתב באתר ' מחלקה ראשונה' של יואב יצחק: "ליאוניד נבזלין רוכש 20 אחוז מהארץ לפי שווי של 700 מיליון שקל. בהתחשב באינפלציה מאז אוגוסט 2006 (4.5 אחוזים), השווי המשוקלל של עסקת דומונט היה 585 מיליון שקל. לפיכך, בעסקת נבזלין שוויו של הארץ גבוה ב-20 אחוז מאשר בעסקת דומונט". האם באמת עלה שוויו של הארץ, אשר שורד בעיקר בזכות העובדה שבית הדפוס שלו מדפיס את 'ישראל היום'? לוין מעלה נקודה בעייתית נוספת: בג"ץ דחה את העתירות נגד הסגרתו היות שהבקשה התבססה על כתב האישום בלבד, וקבע שהראיות נגד נבזלין אינן קבילות לפי הדין הישראלי. אולם המצב השתנה: נבזלין הורשע ויש פסק דין חלוט. אם רוסיה תבקש שוב להסגירו, מציין לוין, יצטרך משרד המשפטים לבחון את תקפות פסק הדין. אם ניתן כדין על-פי החוק הרוסי, ייתכן שלא יהיה מנוס מלהסגירו. ההערכה הרווחת בברנז'ה התקשורתית והעסקית היא שנבזלין רכש את הארץ כדי להשיג השפעה ולגיטימציה בארץ. עיתונאי ' מעריב' הדר חורש מעריך שנבזלין רכש את ה עיתון מאותם מניעים שהניעו בשעתו את ארקדי גיידמאק להשקיע בישראל. אולם נראה שהמקרה הנוכחי שונה: להארץ יש מהדורה בינלאומית באנגלית, המופצת בשיתוף 'אינטרנשיונל הראלד טריביון', המהדורה הבינלאומית של הניו-יורק טיימס, שאותה מפיץ שוקן בישראל, והוא אף מפעיל אתר באנגלית עם אחוזי קריאה גם בחו"ל. ניתן לשער אפוא שמטרתו של נבזלין חורגת, כמו השפעתו של הארץ, מגבולות ישראל: שהוא מבקש להתחזק מול יריבו הגדול פוטין. "רוסיה של פוטין מצויה כיום בשלב שמזכיר את 1933 בגרמניה, השנה שבה עלה היטלר לשלטון", קבע נבזלין בראיון שנתן לכתב הארץ יוסי מלמן במארס 2005; מלמן דאג להדגיש בתחילת הכתבה שמרואיינו חשוד ברצח ועומד נגדו צו מעצר בינלאומי.
|
|
