קהל היעד של ynet הוא לשיטתו של פדר: "כלל הציבור הישראלי. טווח ההסתכלות שלנו הוא רחב. מבחינה זו יש לנו גישה דומה לזו של 'ידיעות אחרונות'", הוא מסביר ולא שוכח לעקוץ את המתחרים. "אנחנו לא אתר שפונה למגזר גילאי וחברתי מסוים. אנחנו לא משתדלים למכור את עצמנו כאתר צעיר ו'קולי' בסגנון וואלה למשל, ובכלל, אנחנו לא עוסקים בתדמיות שיווקיות. יש לנו מחויבות אחת בלבד: לספר את סיפורה של המציאות הישראלית והעולמית באופן אמין, מהימן ונטול פניות. אנחנו אומנם חיים בעולם האינטרנט אבל מקיימים - בהיבט המקצועי והאתי - דפוסי התנהלות שמרניים בדומה מאוד לאלה של המדיה המסורתית, בלב-לבה של הזירה האינטרנטית".

ומה לגבי אג'נדה? מדי פעם אנחנו רואים את ynet מקדם פרויקטים חברתיים כמו סוגיית תרומת איברים (החתמה על כרטיס אדי). נדמה גם שיש תמיכה בקמפיין נגד גירוש ילדי העובדים הזרים או בקידום שעון הקיץ, סוגיות שלכאורה שנויות במחלוקת.

"ל-ynet אין אג'נדות פוליטיות או כלכליות", קובע בנחרצות פדר. "אנחנו לא שמאל פוליטי וגם לא ימין פוליטי. אנחנו לא ליברלים כלכליים, גם לא להפך. אבל כן ניתן 'להאשים' אותנו כבעלי אג'נדות אזרחיות-חברתיות, שביחס אליהן אנחנו מאמינים שיש תמימות-דעים ציבורית חוצת הבדלים ומגזרים. אני חושב שנושא כמו תרומת איברים לא רק שחוצה את מרבית הסקטורים, כולל הסקטור הדתי, אלא שקשה מאוד להתווכח על תרומתו וחשיבותו לכלל הציבור".

אבל בהחלט נקטתם עמדה בנושא גירוש ילדי עובדים הזרים ובנושא שעון הקיץ.

"מה זה נקטנו עמדה? אם אתה טוען שהסיקור האינטנסיבי שלנו את פרשת שעון הקיץ משקף אג'נדה נסתרת כביכול, אני אכחיש. לדידי מדובר בעיסוק בנושא שלציבור הרחב יש בו עניין רב. זהו עיסוק עיתונאי חיוני בעיניי, גם אם בעיני גורם כזה או אחר הוא ייראה מופרז. למותר לציין עם זאת שלא תראה ב-ynet 'קול קורא' בעד או נגד שעון קיץ כזה או אחר. במדור הדעות שלנו נביא עמדות - של אחרים, לא של המערכת - ולעולם נקפיד על איזון דעות ככל האפשר. אשר לפליטים ולעובדים הזרים, שוב, אני חושב שמדובר בנושאים בעלי חשיבות ציבורית שעוד נמצא את עצמנו עוסקים בהם רבות בשנים הבאות. האם אני צריך להתעלם ולטאטא אותם מתחת לשטיח כי העיסוק בהם לא נוח לשר מסוים או למפלגה מסוימת? תפקידנו העיתונאי הוא לא להוריד נושאים מסדר היום הציבורי אלא דווקא לחשוף אותם לאוויר העולם. אבל עצם העיסוק בהם לא אומר שאנחנו מניפים דגל אג'נדיאלי מזוהה. זה רק אומר שאנחנו חושבים באופן עיתונאי צרוף. וכן. יש לנושא גם היבט אנושי של רק שאל לנו להתעלם ממנו, אלא חובתנו לחושפו". מה שכן השתנה ב-ynet בזמן האחרון הוא העלייה בכמות האייטמים שעוסקים במין וברכילות. יקי שואל את יון פדר האם זה לא מתסכל אותו שאייטם על נינט (נינט כמשל) זוכה ליותר כניסות מאשר אייטם על נושאים מדיניים או חברתיים חשובים. פדר מקליק על העכבר ומראה לנו את נתוני הצפיות לכתבות השונות. אולי תתפלאו לשמוע, אבל האייטם על נאום נתניהו עובר את כתבת הרכילות על בר רפאלי במספר הצפיות. "ביבי מנצח את בר רפאלי", צוחק פדר, ויקי מהרהר בקול שאולי אנחנו אוהבים לרדת על הישראלים שלא בצדק. "בר רפאלי מאוד פופולרית אצל הגולשים, אבל ביבי עדיין מנצח אותה, לפחות בסיפור הזה, וזה בסך-הכל משקף את עניינם ארוך הטווח של הגולשים. הם רוצים מארג תכנים שיש בו גם את החשוב וגם את המדליק, גם את המעניין וגם את הפיקנטי. ו-ynet מספק את הכל", מסביר פדר.

כשהגיעה הבריגדה, היה פדר שקוע בקריאת מכתבי גולשים לתא עורך ראשי. מסתבר שהעורך הראשי של ynet עסוק אף הוא בחקר תופעת הטוקבקיזציה. יש לו תיאוריה מעניינת בנושא: הימין כבש את זירת הטוקבקים. לדעתו מדובר בתהליך אינטרנטי צרוף, לא פוליטי. השמאלנים ואנשי המרכז, וכן חלק לא מבוטל מהציבור הדתי, נטשו ברובם את זירת הטוקבקים לטובת זירת הפייסבוק, מה שהוביל לכיבוש המהיר של מאחז הטוקבקים על-ידי אוהדי בית"ר ירושלים היכן שלא יהיו. "יש הקצנה שהולכת ומחריפה בטוקבקים, רובה ככולה ימנית", קובע פדר. "זו תופעה שהולכת ומתגברת בשנתיים האחרונות, ובמקביל לה מתמעטות כמעט לגמרי תגובות של השמאל והמרכז".

הביקורת נגד ynet היא שהוא מצנזר טוקבקים ימניים. זה נכון?

"ynet לא מסנן דווקא טוקבקים ימניים, כפי שגם אינו מסנן דווקא טוקבקים שמאלניים. ynet בכלל לא עוסק בעמדה המובעת בטוקבק. אנחנו רק בודקים אם הטוקבק לא עובר על הכללים שלנו בכל מה שנוגע להסתה, דיבה, לשון הרע, תועבה וכדומה. ובכלל, נוכחתי לדעת שטענות מהסוג הזה כמעט שאינן ניתנות למענה, כי כמעט תמיד עצם הכתבה או הידיעה היא לצנינים עבור ציבור מסוים של קוראינו. כלומר עוד בטרם שנישפט על אופן הצגת הדברים, עצם קיומה של הידיעה כבר נתפש כזדון ש-ynet אחראי לו. מבחינתי זו אי-הבנה מהותית של החבר'ה הללו את תפקיד העיתונות. הם מבקשים להרוג את השליח שמבצע את שליחותו". פדר מדגים את הטענה בתופעת עלי ואקד. מדובר בכתב ערבי, יליד יפו, שעבד עד לפני שנה ב-ynet, וסיקר את השטחים. "עצם העובדה שהכתב היה ערבי - גם כאשר הכתבה הייתה מדויקת לחלוטין, אובייקטיבית וחפה מכל עמדה - די היה בה כדי לגרור שפע של טוקבקים מרושעים ועוינים", אומר פדר. ובכל זאת הוא מאשר שיש לא מעט טוקבקים ימניים שנפסלים "מהסיבה הסטטיסטית הפשוטה שיש יותר טוקבקים ימניים ולכן, במתאם ישיר, יש גם יותר פסילות". למרות ההתבהמות שיש בעולם הטוקבקים, פדר אינו תומך בהצעות החוק השונות שמבקשות לחשוף טוקבקיסטים: "המהפך האידיאולוגי העמוק של האינטרנט הוא בכך שלראשונה בתולדות תקשורת ההמונים אנחנו נותנים קול לקוראים. זירת הטוקבקים היא הזירה של הגולשים ואני, כאידיאולוג של האינטרנט, מבקש להתערב בה כמה שפחות. אני בוודאי לא אמור להכפיפה לנורמות עיתונאיות כפי שמקצת מעמיתיי תובעים. איש לא נתן לי את הזכות להחליט עבור הגולשים מה לומר ואיך לחשוב".

הציונות וההתעניינות שלך ביהדות מגיעות מאותו מקום?

"אני אכן ציוני אדוק, אבל דגל הציונות שאני נושא עומד בנפרד מדגל המסורת היהודית. אני אוחז בשני הדגלים הללו, ואגב בעוד כמה וכמה דגלים שונים ומשונים, ובין השניים הללו יש אכן דיאלוג עירני". פדר מוטרד מאוד מהניכור שיש בין הציבור הדתי לחילוני. "היהדות עבורי איננה דת. עבור איש כמוני, וכנראה כך עבור רוב הציבור הישראלי, היא קודם כל ובעיקר מורשת היסטורית - מורשת תרבותית, הגותית, אתית ומוסרית. כל עוד המגזר הדתי לא יקבל את זכותי למסורת ולתרבות הזו מתוך עמדה חילונית, ילך הניכור הזה ויגבר. האחיזה העיקשת שלי בארון הספרים היהודי אינה רק מתוך הרצון הטבעי לאחוז במה שהוא שלי, אלא ניסיון מודע לממש כך את התודעה החילונית שלי דווקא. אכן חילוני - אך חילוני מודע, נפשית ורעיונית, לשרשרת הדורות התודעתית עתיקת היומין של השבט שלנו".

עורך מוצש שואל את יון פדר, מעסיקו לשעבר, באיזו מידה לדעתו ynet הוא גוף עצמאי וביקורתי מול הממסדים הציבוריים. פדר טוען שהתקשורת הישראלית, ו-ynet בכלל זה, לא מקבלים שום דבר כ"כזה ראה וקדש". "הספקנות והצורך לבדוק, במגבלות המדיום והאמצעים, הם לחם חוקנו", הוא אומר. לדעתו התקשורת הישראלית הרבה יותר נשכנית מרוב התקשורת המערבית, בוודאי זו האמריקנית: "אנחנו מייצרים בדרך-כלל תקשורת עקשנית, נועצת שיניים כשצריך, אין פרות קדושות". היעדר זהות מפורשת בין מרבית כלי התקשורת בישראל לבין גורמים פוליטיים מוגדרים, היא לשיטתו אחד האמצעים לשמר את העמדה הלא מתכופפת של התקשורת הישראלית. "בתקשורת האמריקנית מקובל שהעיתון יצהיר מי הוא מועמדו המועדף לנשיאות. זה לא יעלה על הדעת בישראל. אפילו 'מקור ראשון' ו'הארץ' לא יעשו את זה". אבל יש עיתון אחד בישראל שכן מזוהה עם ישות פוליטית ברורה, וכשפדר מדבר עליו מצחו מתקמט. הוא לא אוהב את "ישראל היום". "מדובר בתופעה מסוכנת, אפילו מפחידה. ולא בגלל שהוא עיתון מגויס. עיתונים סקטוריאליים היו תמיד. 'דבר', 'הצופה', 'למרחב' ו'קול העם', היו כאלה ועם זאת לגיטימיים. אני לא כופר בזכותו של עיתון להיות בעל אג'נדה, אבל אני כן כופר בזכותו של עיתון להיות כזה ולהכחיש שהוא כזה, והחמור מכל: לשגר את הסחורה שלו כמוצר חינמי מחוץ לכללי המשחק העיתונאי", יורה פדר את הירייה הראשונה. "אין חינמונים מהזן הזה בעולם בכלל. החינמונים שיש בעולם, מוצרי המטרו למיניהם, נועדו לקריאה במהלך נסיעת רכבת אחת. נסתיימה הנסיעה - סיימת את קריאת העיתון. אבל החינמון הזה - על-אף שמהותית אינו שונה מהם - מתחפש, בחזותו, לדבר האמיתי. הוא מחולק שישה ימים בשבוע, כולל מנויים בבתים. כלומר, הוא מתחפש לעיתון אמיתי אבל בחינם". "תאר לעצמך שהבעלים של אסם יקום יום אחד בבוקר ויגלה שיש פילנתרופ שמייצר במבה שנראית כמו במבה, ארוזה כמו במבה, משווקת כמו במבה והיא בחינם. עכשיו, לך תתנהל בשוק שבו הכאילו-במבה הזו מחולקת חינם, בעוד שאתה נאלץ למכור את הדבר האמיתי במחיר מלא. התופעה הזאת מאיימת על עיתוני הנייר מבפנים. ותוסיף לכך שמדובר בפילנתרופיה שאינה לשם שמים כמובן אלא לצורך קידום ישות פוליטית מובהקת - ותקבל תופעה תקשורתית שהיא סוג של שוחד תודעה. וזה בעיניי גם מסוכן וגם לא לגיטימי". ב"ישראל היום" סירבו להגיב לדברים. פדר לא אוהב את המפעל של שלדון, אבל אדלסון לא לבד. לעורך ynet יש מה להגיד גם על העיתונות החרדית. "העיתונות החרדית מגיעה לפעמים לשיאים של נלעגות. זה היה יכול להיות מאוד משעשע, אלמלא זה מטריד. האופן הסלקטיבי שבו הם מתארים את המציאות יוצר מצג בדיוני של מציאות חלקית במקרה הטוב, או מעוותת לגמרי במקרה הגרוע. דומה כאילו הם מתייחסים לקהל הקוראים שלהם כאל ילדים או בורים נבערים. על-אף שמדובר כמובן בקהל מתוחכם וחריף-שכל". פדר מדגים את הדברים בדוגמאות מוכרות של מחיקת פרצופים ודמויות מתוך צילומי עיתונות, והתעלמות מסוגיות ציבוריות מסוימות כגון משפט הנשיא לשעבר משה קצב, שאף לא מילה נכתבה עליו ב"יתד נאמן" ו"המודיע". "אפשר להגיד הרבה דברים על החרדים, אבל הדבר האחרון שאפשר להגיד על הציבור הזה שהוא שוטה. הרי ההפך הוא הנכון. זה ציבור ערני, אינטליגנטי, מעורב מאוד. ציבור כזה לא רק שזכאי לעיתונות איכותית ושפויה, אלא שמשקלו העצום בחברה הישראלית מחייב שהוא יהיה מחובר לקיום הישראלי באמצעות תקשורת הולמת-מציאות, ולא באמצעות מוצרים מלאכותיים נעדרי זיקת מציאות שכאלה". וחזרה לזיקה של פדר למסורת ולארון הספרים היהודי. כבר ציינו שהוא חובש דרך-קבע, כבר שנים רבות, את ספסל בית המדרש "גשר". זהו בית מדרש מעורב לחילונים ולדתיים, רובם אנשי תקשורת, וכולם יודעי ספר. ובכלל עושה רושם שעולם התוכן היהודי קרוב ללבו והוא נאחז התלהבות בדברו עליו. לכן לא מפתיע שדווקא החילוני הנחרץ הזה הוא שיזם והקים את ערוץ היהדות ב-ynet.

אתה הקמת את ערוץ "יהדות". מדוע בעצם?

"הקמתי את ערוץ היהדות דווקא כי יש מי שמזהה אותנו ככלי תקשורת 'חילוני'. התכנים האלה לא רק שמעניינים אותי אישית ושחשובים בעיניי, אלא שאני רואה בהם תכנים שנשללו, אולי אפילו נגזלו מהציבור החילוני. 'ארון הספרים היהודי' הוא לא ארון הספרים של המגזר הדתי, הוא ארון הספרים של כלל הציבור היהודי וראוי שכולנו, דתיים כחילונים, נדע אותו, נבין אותו ונהיה מחוברים אליו. אבל הפוליטיזציה של התודעה היהודית בישראל מרחיקה את הציבור החילוני מנכס תרבותי שהוא שלו בדיוק כפי שהינו 'של' חובשי הכיפה. אז הנה, 'תפסת' אותי באג'נדה: אני מעז לנסות לקרב ציבור חילוני לתכני מסורת ותרבות יהודית רחמנא ליצלן. אבל האמת היא שמעבר לעמדה הפרטית שלי, יש לערוץ הזה גם הצדקה מקצועית-עיתונאית מובהקת: בדיוק כפי שאני מכסה את תחומי המחשבים או אמנויות הבמה - כי יש ציבור שמתעניין בחומרים הללו, כך אני חושב שעליי לעסוק בסוגיות שהמגזר חובש הכיפה והשביס מתעניין בהם".

ויש עוד משהו שאתר ynet מספק. למשל, התוכנית "מעגל סגור" - סדרת וידאו בת עשרה פרקים שעסקה בבעיות המיניות של זוג נשוי, ונחשבה לסדרת אינטרנט פרובוקטיבית למדי. חבשתי לרגע את כובעו של הדוס השמרן ושאלתי את העורך הראשי של ynet האם אין גבולות לרייטינג. אחרי הכל, גם הוא אבא לילדים. "אני מוכן להסכים איתך שב'מעגל סגור' אנחנו הגענו לסף הלגיטימי. בסך-הכל היינו זהירים, וחשפנו את פרקי הסדרה הזו רק אחרי השעה 10 בלילה ובשעות הבוקר היא הוסרה מההום-פייג'. מעבר לכך, אומנם היו בסדרה הרבה דיבורים על סקס, אך לא היה באף לא אחת מהסצנות בסדרה ולו רגע אחד של עירום או מין", מצטדק פדר כמו עורך דין טוב. אך למרות ההסברים גם פדר מרמז שייתכן שנחצה כאן גבול. "זו שאלה הוגנת האם ynet היה צריך ללכת למקום הזה. יש לא מעט אנשים בתוך המערכת כאן שחושבים שעברנו את הגבול המותר, וייתכן שהם צודקים..." הוא מחייך. עם זאת, פדר ממהר למחוק את חיוך הניצחון שלי ואומר שבאותה מידה יש תכנים אחרים ב-ynet שעבור פלחי קהל אחרים נחשבים למתועבים לא פחות: "ישנם אנשים שמסתכלים על חומרים שערוץ היהדות מעלה, ומזדעזעים בדיוק כפי שאתה הזדעזעת מ'מעגל סגור', רק בכיוון ההפוך. למשל, אחת מסדרות מיזם הווידאו 'אורות' ביהדות, עסקה במושג ההומוסקסואליות מתוך עמדה דתית שמרנית ביותר. קיבלנו בעקבותיה מכתבי זעם נמרצים, בהיקף עצום הרבה יותר מזה ש'מעגל סגור' הביא מהצד השני (גל אוחובסקי לקח ללב את הסרטון של "אורות", י.פ.). כך שיש לנו גם את זה וגם את זה וגם את זה".