שמפניה - זה היה המשקה המועדף בדוכנים ובביתנים, ואילו הקפה נדחק למקום השני. לא מדובר על שתייה חגיגית לרגל חתימת עסקה, אלא על המשקה השגרתי בפגישות היכרות או בישיבות להחלפת מידע. מצד שני, את המשקה היוקרתי הגישו בכוסות פלסטיק; איש כנראה לא רצה לקחת את הסיכון שכוסות זכוכית יישברו. האוכל, לעומת זאת, לא היה משהו. בשעות הצהריים השתרכו תורים ארוכים מול דוכני המזון המהיר והקפה. בדוכנים הגישו לאורחים בוטנים מלוחים, ובמקרה הטוב כריכים. אני לא בטוח שהמציגים עצמם הספיקו לאכול, אלא אם כן תפסו טרמפ על פגישות שהתקיימו בשעות הצהריים. אבל דומני שאיש מהם לא היה מוותר על ההזדמנות להשתתף באירוע המושך אליו את מנכ"לי חברות האוויר-חלל הגדולות בעולם, שרים וראשי מדינות.

את היומנים הללו פתחתי בציון העובדה, שעצם קיומו של הסלון האווירי מהווה הוכחה לכך שהמפגש האישי בסגנון הישן טרם חלף מן העולם, וטוב שכך. אך היה בסלון גם מחסור בחדשנות בתחום השיווק, וזה פחות משמח. הרוב המכריע של המציגים השתמשו בטכניקות הישנות: הרבה מוצרים, הרבה חוברות, הרבה כרטיסי ביקור. היו קצת סרטי וידאו, ועוד פחות מצגות 3D. השימוש הישיר היחיד באינטרנט היה כאשר שלחו את המבקרים למצוא מידע נוסף באתרי החברות. קידום המכירות - אותן מזכרות קטנות שמיועדות לגרום למבקר המזדמן לזכור אותך בין כל מאות הדוכנים שבהם ביקר - כמעט שאינו קיים. ברובם המכריע, הביתנים גם לא עוצבו בסגנון שיגרום לך לומר: את זה עוד לא ראיתי. כמי שהיה בלה-בורז'ה לאחרונה לפני 16 שנים, ציפיתי למשהו הרבה יותר חדשני - ואת זה לא ראיתי. הסלון האווירי היה ונותר חוויה מרתקת והזדמנות לראות בצורה בלתי אמצעית את המילה האחרונה בתחומי התעופה והחלל. התחומים הללו מרתקים כמעט כל אחד; האתר המתויר ביותר בוושינגטון, למשל, הוא מוזיאון האוויר והחלל. אך ניתן היה לצפות, שלה-בורז'ה עצמו יביא לידי ביטוי את החדשנות של המציגים בו. זה לא קרה, לפחות לא השנה.

אין הכוונה למידע על המציגות ומוצריהן, אלא על תעשיית המידע בפני עצמה. מהפכת המידע השפיעה על תעשיית האוויר-חלל בעיקר במעגל השני, של קליטת המידע והטיפול בו. למשל: מערכת "כיפת ברזל" שלנו מקבלת ומעבדת את המידע על שיגור הקסאמים במהירות הבזק, שלא הייתה אפשרית לפני עשור או שניים. מטוסים מספקים לנושאיהם בידור עדכני ובקרוב גם שירותי אינטרנט ודואר אלקטרוני. וכמובן: הרבה מאוד מהתקשורת וההזמנות נעשות באינטרנט. אבל התעשיה עצמה, החומרה שלה, לא עברה את מהפכת המידע. בהיבט נוסף, מוזר היה לראות את מה שלא היה לראות: ספקי מידע. בכניסה לסלון קיבלו המבקרים מהדורות עדכניות של עיתוני תעופה, ודוכניהם של אלו ניצבו בכביש הראשי של הסלון. אך ככל שיכולתי לראות - לא השתתף בסלון אף ספק של שירותי מידע מקוון בתחומי האוויר-חלל, אף ספק של מודיעין מסחרי בתחום זה המגלגל מאות מיליארדי דולרים בשנה. אולי יש לכך סיבה עניינית, אך מנקודת מבטו של המבקר - זה היה "חור" רציני.

שדה התעופה לה-בורז'ה שוכן בצפון-מזרח פריז, והדרך הטובה ביותר להגיע אליו היא באמצעות רכבת הפרברים RER ואחר-כך באוטובוס בחינם מתחנת הרכבת. הבעיה היא, שכנראה איש בהנהלת הרכבת בפריז לא חשב על כך שאלפים (ואולי עשרות אלפים) יגיעו כמעט באותן שעות וייצאו ממש באותן שעות. התוצאה: דוחק איום ברכבות, בעיקר בדרך חזרה, עד כדי סכנת הימחצות והיעדר אוויר. להוסיף רכבות או להגדיל את הקיימות - זה לא צריך להיות קשה מדי או יקר מדי. בכל מקרה, הגידול העצום במספר הנוסעים יכסה בקלות את ההוצאות ויותיר רווח. אם הצרפתים כן עשו זאת - היה קשה מאוד להרגיש בכך. והרי אין המדובר במשהו חדש; הסלון הנוכחי היה ה-49 במספר. אבל דומה שמי שהופקד על תכנון לוח הרכבות ללה-בורז'ה, לא היה מעולם בסלון האווירי וגם לא טרח להתייעץ עם מי שכן היה. זה נראה כמו משהו ששייך למדינה שמוכרת לנו היטב, ולא לאחת הכלכלות המובילות בעולם.