הייתי בחתונה לא שלי, ולכן היא הייתה מפוארת. במדשאת ענק ניצבו עשרות דוכני מזון המייצגים את עממי תבל – סושי, שווארמה, פיצות, אגרול, קוויאר – כאילו מתכנס כאן הקבינט של כדור הארץ (אולי הוא אכן קיים; הרי הרוע השורר על הכוכב הזה מחולק יפה מדי בין המדינות השונות).
בתוך האולם הלמה באוזניים תשלובת רועמת של משה פרץ, קובי פרץ ודודו פרץ (שבטעות נולד במקור כדודו אהרון). שיריו של אורפיאוס הצמיחו עצים, ואילו שיריהם של האדונים פרץ הצמיחו אצלי אזוב של דכדוך. מעודי לא נתקלתי בעוצמה כזו. האם ייתכן שהתקליטן פיתה את החתן-כלה במבצע 'קנו דציבל אחד – קבלו אחד נוסף חינם'? במצוקתי, שקלתי לדחוף לאוזניים פיסות לחמנייה מתוקה. "אם תעשי את זה, תהיי היהודי הראשון בעולם שיכול לברך 'המוציא לחם מן האוזן'", העיר קרוב משפחה.
הקיבוצניק לשעבר ד"ר אברהם בלבן, שהתראיין לסדרה 'הקיבוץ', זוכר את החתונות שם כחוויה הפוכה. "בחתונות הייתה תחושה אקסטטית של ביחד", סיפר חוקר הספרות בעיניים נוצצות. זהו אותו בלבן, אגב, החתום על הספר 'שבעה', שבין כריכותיו נחבטים זיכרונות ילדות קשים מקיבוץ חולדה. ד"ר בלבן, ועשרות מרואיינים אחרים בסדרה המעולה הזו, מנערים כהוגן את המוסכמה עבותת-הוותק (שמקורה במרחב הספרותי בעיקר) ולפיה לגדול בקיבוץ פירושו היה לגדול בסיוט נוסח האחים גרים. באו מודי בר-און וענת זלצר, יוצרי 'הקיבוץ', והפכו את הנרטיב הקודר על פיו. הסדרה שלהם מדליקה שוב את האוטופיה הקיבוצית בשלהבת ירוקה של שמחה. הקיבוץ מצטייר אצלם כנס קוסמי, לא פחות.
הסדרה חובשת את פצעיו של גן-העדן הקיבוצי החבוט ומשקה אותו בקיתונות של הערצה. הפנימייה 'שומריה', שבה התחנכו ילדי הקיבוצים לסוציאל-ציונות – מוצגת כאקדמיה מיוחסת ששטפה את צועריה בזרנוקים של תבונה, ערכים ואושר. עין-חרוד מתואר כ"בית המקדש" של הקיבוצים והיישוב העירוני כאחד, ולא רק משום שבחגים הובאו אליו ביכורים. הרעיון הקיבוצי מוצג כדת אלטרנטיבית השואפת להתפשט. אך "היטלר קטע את אפשרות התפשטותה של התנועה הקיבוצית", כאשר חיסל את ההכשרות של הקיבוצים בחו"ל ואת מנהיגיהן. מהסדרה למדתי פרט מביך: חלק מניצולי השואה ראו בסביבה הלוחצת של הקיבוץ סוג של המשך למחנות. ומנגד, השחקן שמוליק שילה, איש קיבוץ צאלים, רואה במפעל הקיבוצי המפואר "נקמה בגויים".
מודי בר-און, ברון הסנטימנטליות הסונטת והציניות המחבקת, יצר עם ענת זלצר סדרה עשירה ומרגשת. ההגשה הנפלאה שלו, קטעי הארכיון והמרואיינים הרבים מאחים את שברי החלום המבוזה. היסטוריונים תוהים אם אטלנטיס הייתה קיימת, או שמא רק משל היא לאוטופיה שהושחתה. מי שיצפה בסדרה 'הקיבוץ' בעוד אלף שנים, לא יוכל לפקפק באמיתותו של המיתוס העברי הזה. הילדים המשתובבים בבריכה התכולה של עין-חרוד מתיזים מהמסך יותר מדי אגלי ריאליזם, הגם שעליצות זו נגועה בעגמומיותה של החד-פעמיות.
