בימים שהכל רותח סביב, כה טוב לחזור למחוזות נעורינו, בערב של שירי ומערכוני יוסי בנאי, השאנסונייר הדגול שלנו. ההצגה שמעלה "בית צבי" עם מסיימי מחזור מ"ט, מדגימה עד כמה לא נס ליחם של השירים והמערכונים שכתב, ביים או ביצע יוסי בנאי.
ההצגה שעולה כבר בראשית ינואר השנה, מצליחה למלא את אולם תיאטרון רמת גן, ולשובב את נפשם של הצופים. חמשת חברי התזמורת שעל הבמה הגדולה, ובמיוחד הכנר הווירטואוז ניצן קאנטי עושים עבודה נפלאה, בסאונד נכון ולא קורע אוזן, ומלבבים את אזני הצופים. הבימוי המדויק והמוקפד של עידו רוזנברג שמעניק לכל שיר ומערכון את גישתו היצירתית של הבימאי - מרעננים את החומר הידוע, ובביצוע המקסים של הבנים והבנות - פשוט מרנינים את הלב ומרגשים.
עידו רוזנברג הבימאי (והשחקן - ב"אנטיגונה", "חברון" ו"האריסטוקרטים") נחון בכשרונות רבים ומגוונים. שעה לפני ההצגה הערב, קיבל הודעה שאחד הזמרים-שחקנים ראשיים חלה בדלקת גרון, והוזעק למלא את התפקיד. עבורי הייתה זו מתנה משמים, כי רוזנברג הוא מהשחקנים המוכשרים ביותר של הבמה הישראלית. משהו ברמות שלא פוגשים כמותם בכל יום. והנה, הערב, הוא ביצע בקול שחדר לכל לב ביופיו ושפע הרגש שבו, שירים כמו "אנאבל לי" שתרגם זאב ז'בוטינסקי - שירה אמיתית מדגדגת בלב, ואת "אל תלכי מכאן" שכתב ז'אק ברל, שניהם - מהידועים ביותר ששר יוסי בנאי. זכיתי.
גם שאר השירים היו מלאי אהבה ונגעו ביחסים שבינו לבינה. הבחורים היפים והבחורות המצודדות נעו ושרו באופן שעשה את הערב המוסיקלי להרבה יותר מרתק ממחזמר אמריקני קיטשי של שנות החמישים. המינון המאוזן בין שירים ומערכונים, בחלקם כאלה שנהגו יוסי בנאי ויונה עטרי להופיע בהם, ובחלקם כאלה שכתבו לשלישית הגשש החיוור יוסי בנאי וגם ניסים אלוני. כאלה שהפכו לנכס צאן ברזל של התרבות שלנו. כשהלהקה שרה את "אני וסימון ומואיז הקטן" - הצטרפו כולם לשירה.
מבין הלהקה בלטו כמה קולות מופלאים כמו,נועה כרמל, יעל יקל, אורטל אוחיון, דור אוחיון, עומר זמרי, רן גוזי (שני האחרונים שחקנים נפלאים, רקדנים וזמרים), יעל נחום, ימית אטיאס, והחולה ניצן ינקלוביץ שעשה ככל יכולתו להשתתף בשירים קבוצתיים. עבודת הצוות המאוחדת בשלמות, התלבושות המושקעות שעיצבה ענבר שפירא בעזרת אירנה שר, הכוריאוגרפיה של מיטל דמארי שהתסיסה את הקהל - כל אלה יחד יצרו מההצגה חוויה בידורית מלהיבה וברמה, שהלוואי ותיאטרון מקצועי היה קונה אותה, וכל הקהל, מלבד אלה שיכולים עוד השבוע לצפות בה - היו יכולים להינות ממנה דווקא בימים גועשים אלה.
שאפו לעידו רוזנברג, שהוכיח שממורשת אושיית תרבות (יוסי בנאי) אפשר להעלות הצגה מוסיקלית ומענגת שכזו.
