התוכנית אמש הוקדשה למחאה הציבורית. אכן סוגיה אקטואלית חשובה ורלוונטית, שהמוקד שלה מתרחש במרחק של כמה דקות הליכה מהאולפנים בתל אביב. אבל למה להטריח את זוג המגישים ואת שלושת האורחים המכובדים שלהם למחוזות האפלים והמסוכנים של העיר כשאפשר לנהל דיון קופצני בסגנון ה-MTV תחת חסותה הבטוחה של הקריה? והדיון אכן קופצני.
אהריש זורקת שאלה לערן צור שבקושי מספיק לסיים משפט, וכבר היא מבקשת מהצופים בבית לשלוח קליפים שלהם לפרופיל של התוכנית בפייסבוק. כן, פייסבוק. מסתבר שזה מאוד במודה אצל הצעירים עכשיו. באמת, מה עוד ימציאו? לאחריו מגיע תורו של תומר קרמן הסאטיריקן. דווקא יש לו כמה דברים חכמים לומר על הקשר שקיים או לא קיים בין סאטירה למחאה ולהשפעה פוליטית, אך אהריש עסוקה מדי בלהפליג בזכרונות על "ניקוי ראש", שהתוכנית האחרונה שלה שודרה עוד לפני שנולדה.
אבל באמת, זמננו תם וצריך כבר לעבור אל אהוד עזריאל מאיר שכתב מחזה על הומואים דתיים. הומואים? ועוד דתיים? באמת, מה עוד ימציאו? אולי גם הם קנו פייסבוק. היום כבר אי-אפשר לדעת. גם למאיר יש כמה דברים מעניינים לומר על מחאה, על גבולות הסובלנות הפוליטית של השמאל ועל צביעות, אבל שוב זמננו תם כי איזו צופה ביקשה לראות קליפ של ירדנה ארזי משנת 1985. אז קדימה, בכיף של כולנו, בואו נצפה ב-45 שניות בדיוק כי שוב, זמננו תם. ככה זה בערוץ 1, ורדינה כהן אף פעם לא נוסעת בעקבות האהבה, לנצח היא תקועה מאחור בשורת זמרי הליווי. בסוף נותנים לערן צור לשיר עוד שיר ויאללה סוגרים את הבסטה. הטכנאי כבר עומד עם הכבל ביד ומאיים להוציא אותו מהשטקר בהתאם לסעיף 12 לוכסן ג' בהסכם הקיבוצי.
כל הסחרחרה הזאת מותירה גם את החזק שבצופים מותש ומבולבל. הינה ערוץ 1, סוף סוף מתקרב למילוי משימותיו הציבוריות ומזמן לתוכנית אירוח חבורה של אנשים שאינם נמנים על חבורת ה'חשיפתם, אמנותם'. אנשים שעוד לא התישו אותנו בווידויים עצמיים בלתי נלאים וטרם שיתפו אותנו בעולם המופלא שגילתה המצלמה שהוחדרה לגופם במהלך הקולנוסקופיה האחרונה שלהם.
אנשים שכתבו משהו, למדו משהו, חקרו דבר מה ועולמם הפנימי מורכב מתובנות שאינן סובבות סביב פי הטבעת של עצמם. אבל, למען השם, תנו להם להשלים משפט.
