תיאטרון נוצר קיים כבר כ-20 שנה. כעת הוא מתחדש בשיתוף פעולה עם עירית בת ים כאשר הכוונה היא שהוא ישמש יסוד להקמת מרכז תרבות בעיר ליצירה העברית המקורית. אין לי אלא לאחל הצלחה ליוזמה הברוכה הזו. כהפקה ראשונה לשיתוף פעולה זה נבחר המחזה "ערבה" שהינו עיבוד של מחזהו של אהרון מגד "בדרך לאילת" שנכתב בשנות ה-50 של המאה שעברה ,והוצג בתיאטרון הבימה ב-1951 בבימויו של שרגא פרידמן ואם אינני טועה עם נחום בוכמן בתפקיד הראשי. הפעם מביימת את המחזה דלית מילשטיין שגם עיבדה אותו. אקדים ואומר כל הכבוד לתיאטרון שלקח על עצמו אתגרים רבים כל כך בתחילת דרכו החדשה. קודם כל אתגר להופיע במקום לא מוכר רחוק מהמרכז של בת ים שהתחבורה אליו לא כל כך נוחה. שנית האולם בו מוצג המחזה שהוא נהדר להפקות מיוחדות ושהיה פעם האנגר צבאי רחב ידיים אך בינתיים "קר"לא אינטימי ולא נח במיוחד. ואחרון אחרון המחזה עצמו. המחזה קשה ביותר לביצוע, אינו מחדש דבר ונראה קצת מיושן לימינו אנו. ברחוב היו אומרים"אין לו בשר". אורכו כשעתיים וחצי ויש לקצרו לפחות בשעה כי בחלקים רבים ממנו הוא חוזר על עצמו ואינו מחדש דבר. עלילת המחזה הנה סיפורם של חבורת אידאליסטים הנוסעים לערבה כדי למצוא מים לצורך הקמת ישוב חדש במקום.הקבוצה נשכחה בערבה ונשארה לדאג לעצמה. הרבה פיוט בו, הרבה נוסטלגיה, הרבה זכרונות מראשית ימי המדינה. הבימוי והתפאורה מאוד ריאליסטיים. אינני חושב שראיתי הצגת תיאטרון בזמן האחרון בביצוע כה ריאליסטי. אנו רואים מכונה - מקדחה המופעלת על-ידי החברים בכוחות על אנושיים בידיהם בכח רב וזיעה רבה. חלוצים במלוא מובן המילה. רבים הם המחשבות והרעיונות השזורים במחזה אך למעשה הוא חסר תוכן ממשי ורוב הזמן אנו עדים למאמצי החבורה לקדוח, להתעסק עם המכונה,לעבוד קשה,להתמרד ולהתאכזב כאשר לא מוצאים מים. הייתה לי הרגשה שמכונת הקידוח הייתה השחקן הראשי במחזה. יש בהפקה גימיקים רבים. מאחר שהאולם ענק, הקהל מתאסף בחלק אחד ממנו ליד שולחנות בהם תקרובת יבשה כיאה לאדמת הנגב היבשה ושתיה.לאחר שמתבוננים בסרטון קצר מתחילים בהליכה בשורה ישרה אחד אחרי השני עד הקצה השני של האולם שם נמצאים המושבים, עוברים ליד מכונת הקידוח ורואים את השחקנים בעבודתם. על מרפסת מוגבהת בקצה השני של האולם יושבת ומנגנת תזמורת חיה המלוה את ההפקה לכל אורכה. מעניין לראות את השחקנים שהפכו לטכנאים, לקודחי מיים, לפועלים שחורים העובדים עבודה קשה, ובאין מחזה הקהל עסוק בלהתבונן בעבודתם המפרכת עד לסוף הידוע מראש. משחק כל השחקנים טוב מאוד, מעוצב היטב אך כל זה אינו מספיק. משתתפים בהצגה 7 איש ביניהם 2 נשים. ואלה שמות השחקנים: יעל ברנפלד, חיים חובה, אנה סטפן, ערן בן צבי,יריב קוק,שלווה בן-משה ויונתן רוזנהק. המוזיקה היפה והנעימה לאוזן כתב בועז ברקת והיא נוגנה על-ידי ישי בן-יעקב ושרון בוזין. עיצב את התנועה ערן לביא. עיצבו את ההפקה מושיק יוסיפוב,מיכל לאור וזיו ולושין.הוידאו ארט בתחילת ההפקה עשה אורי דרוקמן. אין לי ספק שההפקה כהפקה מרשימה, מאתגרת, קשה ביותר לביצוע אך באויר ריחפה השאלה האם הייתה הצדקה לכל זה. לראות או לא לראות: הפקה חריגה, לא שיגרתית באולם מיוחד ותפאורה ריאליסטית ביותר. מעניין היה לראות את המאמצים הרבים שנעשו לצורך העלאת המחזה. ראוי להערכה.