הצמד המצליח - ענת גוב (המחזאית) ועדנה מזי"א (הבימאית) חבר שוב להעלות הצגה מצליחה. מתוך חווית אישית של מחלת הסרטן, יצרה גוב מחזה שמשולבים בו קטעים מצחיקים, ובתוכם נגיעות סאטיריות וביקורת על נושאים כאובים, יחד עם שירים וריקודים בסצינות פנטזיוניות. הקהל מקבל חוויה מהנה יחד עם חומר למחשבה.
האם מחלת סופנית כמו הסרטן יכולה להיות נושא לקומדיה? האם אפשר להיות במצב כזה ולחייך ולהמשיך לקוות? תלוי באיזה שלב התגלה הסרטן. במקרים רבים הנחישות והרצון לחיות דווקא היטיבו את מצב החולים והביאו להחלמתם המלאה. ענת גוב במחזה שלה דווקא גורסת שהאור שבקצה המנהרה תלוי בגישה של החולה עצמו. לכן, גם אם הצופים בתחילת המחזה נרעשים מהצירוף של צחוק ומוות, הם נכנסים לאוירה ומוצאים עצמם נהנים. הסופר הדגול אונורה דה בלזאק אמר פעם "שככל שחייו של אדם ניקלים יותר - כך הוא דבק בהם יותר”. ענת גוב מראה לנו כמה גישות לנושא.
למחלקה האונקולוגית בבי"ח ידוע מגיעה שחקנית בשיא פריחתה. כשהרופאים מקריאים לה את המידע על מצבה (וכאן הביקורת של גוב על נקודה זו) - היא זקוקה לתרגום כדי להבין מה קורה לה. החברות בחדר שלה חושפות בפניה את האמת: היא בשלב הרביעי, שהוא האחרון שלפני הסוף הוודאי.
ענת ווקסמן בתפקיד השחקנית ממש נפלאה. היא מחצינה עושר דרמטי וכובשת לב כל. מולה - שלוש המטופלות בדרגות שונות של המחלה ובגילאים שונים, נחשפות לפניה ומהללות את האלמנטים החיוביים שבעצם המחלה. הן עצמן משוכנעות בכך, ורואות רק טוב באופק. בעבורו הן מוכנות להתייסר בטיפולים המענים והמחלישים שהמחלה מחייבת. אך ענת, שדבקה בחיים מלאים בלבד, ולא מוכנה לרדת מהבמה במצב צבירה ירוד, מחליטה להתנתק מהטיפול הראשון כבר באמצעיתו, ולחיות כל דקה כפי שהיא אוהבת - ללא מיגבלות פיסיות. וגם אם תמות מהר - יהיה זה כשהיא נהנית מכל רגע.
מבין שלוש החולות שבחדר איתה, כובשת את לב כל שרית וינו אלעד, בקסם משחקה הטבעי, באנושיות שלה ובאינטליגנציה. היא פשוט הופעה בפני עצמה, חוויה. גם הצעירה הדתיה העדינה המטופלת איתן, רוני שובל, היא אב טיפוס לכל הנשים הדתיות, שכל עול המשפחה והדאגה לכולם היא על כתפיה. גם כשהיא באמצע הכימותרפיה - בעלה מתקשר כל כמה דקות כדי לשאול מה לעשות במקרה כזה או אחר. פשוט תלותי ואנוכי להפליא. "אבל הוא תלמיד חכם" - היא מגנה עליו...
רק הקשישה, זהרירה חריפאי, יורה חיצים עם ביקורת לכל כיוון, והיא כלי הביטוי לביקורת של ענת גוב על הנקודות הכואבות. רותי אסרסאי כאחות במחלקה - פשוט נפלאה. יש בה אצילות טבעית שהיא מצרך נדיר במחוזותינו, ומצליחה להשתלט על הבלאגן והמרי בחדר שעוררה ענת וקסמן. כדי לרכך את הנושא האכזרי וחסר החמלה, הכניסה הבימאית עדנה מז"יא רגעי קסם של מוזיקה מופלאה שכתב שלומי שבן, ומחולות דימיוניים, מתקופת שנות החמישים שעיצב חזי לזרוב, אותם מבצעים השחקנים הצעירים שבצוות יחד עם הוותיקים. הקסם של המוזיקה והמחול מסיחים את הדעת מהאמת הכאובה, כמו גם שפע הבדיחות וחידודי הלשון שהמחזה רווי בהם.
הרופא המטפל, מחמד הנפש יפתח קליין, מנסה לשנות את דעתה של השחקנית ולהמשיך בטיפולים. הרגעים הדימיוניים בהם הם מרקדים, כמו הסצינות המצחיקות ביותר - הופעת הספר ומתקין הפאות יוסי (אלחי לוויט הנהדר והכה מוכשר, שעושה בנוסף גם את תפקיד הסרטן וגם את תפקיד המתמחה), וקטע המתמחים שאינם מסוגלים לזהות איפה הכבד, או הטחול בגוף החולה - הם שיאה של ההצגה מבחינת הומור, עיצוב ובימוי משובח ביותר של מזי"א. מעניין אילו אנרגיות היו מתרחשות בקטע הדואט של השחקנית והרופא כשמשחק אותו עודד ליאופולד המאצ'ו-מן המסוקס והגברי.
ליאופולד מתחלף עם קליין בתפקיד הרופא. כך גם רבקה גור הוותיקה והנפלאה מתחלפת עם חריפאי בתפקיד ותיקת החולות. מעניין היה לחוות בצפיה גם בשניהם.
הצלחה בטוחה לקאמרי בבחירה ביוצרים ובשחקנים, ובתמהיל של המחזה שמוציא כל אחד עם חיוך על השפתיים והרבה תקווה.
