שתי משפחות עומדות במרכזה של הקומדיה החדשה "סברי מרנן". האחת פרענקית, השנייה לא. הפרענקים לובשים לבן, האלה שלא לובשים שחור. המפגש ביניהם אמור להעיף ניצוצות של חוסר הבנה ושל סיטואציות קומיות על-רקע הבדלי תרבות. נו, אתם יודעים. הפרענקים חמים ומשפחתיים, האשכנזים צייקנים וקמצנים רגשית. כששני הצדדים מתיישבים ביחד אל שולחן ארוחת יום שישי, במקום לפצוח בשירת "כולנו יהודים" בסגנון קזבלן, כבר מותר להם 40 שנה מאוחר יותר לפוצץ את כל המורסות האפשריות. זה מה שהבטיח הפרומו של "סברי מרנן”, וכרוב הפרומואים, לא חשוב מאיזה עדה, גם הוא מתקשה לעמוד בהבטחה. ההברקה שבה דמותה של יונה אליאן מנסה להחמיא למארחת האשכנזיה במחמאות על כישורי טיגון השניצל שלה, כאשר מדובר בטוסט, למרבה הצער לא חוזרת על עצמה.
הפרק הראשון של "סברי מרנן" מציג את הצד שלה, רותם אבוהב, הצד של הפרענקים. כמנהגם, ילדים זו ברכה’ , ילדים זו שמחה והבית עמוס בצאצאים. התסריטאים לא עוזרים כל כך להבין את הגנאלוגיה המסובכת. אב המשפחה הוא
יהורם גאון, ששלושים שנה אחרי "קרובים קרובים" ושלל תפקידים שהוכיחו את יכולותיו הדרמטיות והקומיות המגוונות, מקבל כאן צנים צנום למדי לנעוץ בו את שיניו. על גאון שוב הוטלה המשימה לשחק את תפקיד ההיפוכונדר, אך הפעם ללא החן, העומק והחידוש שהיו בדבר בסיבוב הראשון.
אחרי שמתגברים על ההלם והתדהמה מכך שנתנו לשחקן שאינו ששון גבאי לשחק את בעלה של יונה אליאן, אנחנו נשארים עם יהורם גאון בפיג’מה רוקע בידיו וברגליו כמו תינוק חסר אונים. שאר בני המשפחה בניצוחם של דביר בנדק ורותם אבוהב מרוכזים בסלון. במקום ליהנות משפע הדמויות, האפיון השונה של כל אחת מהן וממטען הצד שנקרא ארוחת ערב, מתנהלת "סברי מרנן" כמו הקומדיות הבימתיות המייגעות שבהן בכל רגע נתון שניים מהשחקנים פורשים הצידה על-מנת לנהל דיאלוג כה שטוח הן מבחינת הטקסט והן מבחינת הביצוע שלו, עד שגם האחראי על הצחוק המשומר לא יודע מה לעשות. מדי פעם ניתן לשמוע שרידים של צחוקים מתגלגלים בעצימות מאוד נמוכה, וכמיטב המסורת במקומות הלא נכונים. כאילו מישהו לא החליט עד הסוף האם אפשר יהיה למכור כסנריו אמין שמישהו באמת הצליח לפלוט בת צחוק לנוכח דלות החומר.
בכך מצטרפת "סברי מרנן" לז’אנר הקומדיות הישראליות לכל המשפחה שאולי יזכו לחיים ארוכים על מסך הטלוויזיה כמו "שמש" ו"החיים זה לא הכל", אך יצליחו לחלוף על פנינו מבלי להשאיר חותם כלשהוא, משפט מחץ קליט או איזו סצנה שתיכנס לסל התרבות הקולקטיבי. מי שבאמת מתעקש לדגום את החוויה מוזמן להצטרף אל "סברי מרנן" בסוף. על-רקע הרולר אז ניתן לראות את הפספוסים מהצילומים כשהשחקנים מלפססים ,מתבלבלים במילים ופולטים זעקות שעבר. ופספוסים תמיד עובדים, לא משנה מאיזה עדה.
