הדרמה המתרחשת בין כתלי בית סוהר ישראלי, אינה מתמקדת במאבק בין שני מנהיגי קבוצות הפשע הכלואים בתא אחד, על שלטון יחיד. מאבק הכרוך באלימות, אונס, הלשנות, ומסתיים במוות. בהפקת סמינר הקיבוצים בולטים דווקא הטיפוסים השוליים, עם סיפוריהם האישיים, בעיותיהם, ומאבקם לשרידות בתוך הקלחת ומאבקי-העל שבתאם. לצעירים כאן חסר התחקיר שעשו בזמנו השחקנים בתוך כתלי הסוהר, עם הטיפוסים המקוריים עליהם נכתב המחזה. דבר שהשפיע עליהם עמוקות. הפקה רבת משתתפים זו - עם קבוצת סוהרים מסביב, בתווך - קבוצת אסירים עם חתך אנושי מגוון, ובמרכז, שני המנהיגים האכזריים - הפקה זו שונה בתכלית מהמקור של 1980, שאפילו הסרט שנעשה בעקבותיו, לא הייתה בו את העוצמה והריגוש שבהצגה אז. אז הופיעו בהצגה שחקנים מהשורה הראשונה. ואילו הפעם - תלמידים, שעדיין, אולי בגלל גילם הצעיר, התלהבותם והתרגשותם - בולעים חצי מהטקסט מרוב מהירות. וחבל. עודד קוטלר הבימאי, חרף היותו אייקון תיאטרון ישראלי, לא יכול להשתיל בשחקנים כשרון פלוס יידע שהצעירים חסרים. אך גם בקרב עשרים וכמה המשתתפים, בלטו כשרונות רבים. בתחילת ההצגה מגיעים שני אסירים חדשים - צדוק (עדו זכריה), שייאבק בהמשך על כתר מנהיג התא. ו"הילד", יצחק (תומר לב טוב), שבולט במשחקו ובשירתו. לתא בעל שש המיטות יש שבעה דיירים. זה שישן על הרצפה הוא האומלל מכולם "קונטסה", ליצן החצר האישי של המנהיג הקשוח אברם, או אבו (אלכסיי טשייב). שהוא האינטליגנטי מבין שני המנהיגים, ולומד פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. את תפקיד קונטסה עשתה בזמנו רזיה ישראלי, שבזכות המינעד של קולה יכולה הייתה לשחק גבר, כמו גם את מפקדת בית הסוהר לנשים, וגם את בתו של צדוק. כאן השחקנית המצוינת אורטל אבנעים מפליאה גם היא כקונטסה, וגם כאסירה בכלא הנשים. צדק קוטלר כשליהק לתפקיד בתו הקטנה של צדוק, שמגיעה לכלא כדי לבקר את אביה, ולא רוצה לחזור למוסד בו היא נמצאת את רונית סטרשונב כ-מלי. היא פשוט מכמירה, מלאת רגש וכובשת, ויש בה קסם בלתי רגיל. מאיה חורמדלי כאמו של אבו, מצוינת גם בתפקיד הכפול כאסירה בכלא הנשים. חגי סהראי כ"מלכה" פשוט נפלא, מה שמוכיח, שכאשר התפקיד לא מתחלק בין שניים או שלושה ואין החלפות - הכשרון יכול יותר לבוא לידי ביטוי. דורון לדרר כסוהר ראשי כה אנושי, עושה טיפוס יוצא דופן לעומת האבטיפוס הרווח של הסוהרים. הסצינה של העובדת הסוציאלית החושנית (מאי סלע) שמעוררת מתח מיני מצד צדוק, כשהלה "עובד" עליה תוך שימוש במינוחים שלה, כמו גם הסצינות בכלא הנשים - שכולן משחקות היטב את תפקידן - הן אלו שמחליפות את האוירה הטעונה שבכלא הגברים ומכניסות צבע להצגה. המוזיקה הנפלאה שכתב שלמה גרוניך להצגה, מהפנטת אותך עד כי אינך קולט חלק מהמילים היפות שכתב איציק וינגרטן. לבוגרי ההצגה המקורית, וכן סדרת "אוז" ששודרה ב"יס" ומחזהו של טנסי ויליאמס "לא אודות זמירים" בברודווי ובסטודיו יורם לוינשטיין - נראה "סורגים" בסמינר הקיבוצים מיושן קמעה, אנמי במקצת, עם תחושת החמצה.