השופטים: מרים נאור, עדנה ארבל וסלים ג'ובראן, בית המשפט העליון. המועד: יום ראשון, 07.08.2011, שעה 10:00. ההליך: ערעורו של משה קצב. שלושת השופטים נכנסים לאולם ג' בדיוק בשעה שנקבעה לתחילת הדיון. גם בהמשך היום הם יקפידו על עמידה בזמנים, ואחרי הפסקה קצרה אף יחזרו לאולם עוד בטרם נכנסו אליו כל עורכי הדין של שני הצדדים. בנקודה מסוימת שאלה מרים נאור את אביגדור פלדמן לכמה זמן עוד יזדקק, והוא השיב: שלוש שעות. מעט מאוחר יותר תעיר נאור בהומור דק, שלא צריך לנצל בכוח את כל שלוש השעות, וגם לא את כל שלושת הימים שהוקצבו לערעור.
נאור מנהלת את הדיון ביד רמה ומבהירה כבר בתחילתו, כי יש לנהל אותו ביעילות. לאורך היום היא תקטע שוב ושוב את פלדמן ואבי לביא, בציינה שאינם צריכים לחזור בעל-פה על טיעונים שהוגשו בפירוט רב בכתב. היא מפסיקה מספר פעמים את פלדמן ומעירה לו, שהוא טוען כמו בסיכומים בפני ערכאה דיונית ולא כמו בפני ערכאת ערעור. "אדוני אומר שהוא מבין אבל ממשיך באותה צורה", היא אומרת בהערה השלישית, "יואיל להתקדם".
עוד דבר שנאור שומרת עליו בצורה קפדנית ביותר: איסורי הפרסום. לבקשת ההגנה מתנהל הערעור בדלתיים פתוחות, אך נאור וחבריה הבהירו מראש שיש להקפיד על כל הכללים שקבע בית המשפט המחוזי בנוגע למותר ובעיקר בנוגע לאסור בפרסום. לא רק שמותיהן של המתלוננות ופרטים מזהים עליהן, אלא גם פרטים גרפיים ואינטימיים של המעשים בהם הורשע משה קצב, וגם שמות של גורמים אחרים שהיו מעורבים בחקירה. כאשר פלדמן ובמיוחד לביא חורגים מספר פעמים מהוראה זו, מאבדת נאור בצורה נדירה את סבלנותה ומאיימת לסגור את הדיון.
עד כאן בצדדים הטכניים. מה שבלט ביותר בצד המהותי היה רמת המוכנות של השופטים לדיון. לאורך היום נראה יותר מפעם אחת, שהשופטים באו מוכנים יותר מאשר הסניגורים. נאור מרשימה במיוחד ועושה רושם שהיא מכירה את התיק בעל-פה, פשוטו כמשמעו. במשך כל שעות הדיון היא מזכירה מספרי ראיות, דנה בשאלה כיצד יש לכתוב את שמו של אירוע שעמד ברקע של אחד ממעשי האונס, מצביעה על חוסר התאמות ביומנו של קצב ביום ספציפי, מוצאת במהירות קטעים רלוונטיים בפסק הדין ובפרוטוקול בן אלפי העמודים ועוד.
ג'ובראן שוחה אף הוא היטב בפרטים, ודומה שיש לו חיבה מיוחדת לנתונים מספריים. הוא זוכר תאריכים ושעות ברמת דיוק של דקות ("מה ההסבר לשיחה בשעה 18:16 מהטלפון הנייד של המערער למתלוננת?") וזאת לצד כניסה חדה לעיקרי הטיעון של פלדמן. גם ארבל קראה את החומר ובקיאה בו, עד רמת התאריכים ומספרי הראיות, אם כי לעיתים היא מבקשת להבהיר נקודות שנראות ברורות אפילו מספסלי התקשורת; ייתכן שהיא עושה זאת לצורך הפרוטוקול.
נאור דרוכה וערנית לכל אורך שעות הדיון. כאשר פלדמן מכנה את א' ממשרד התיירות "המתלוננת", נאור מעירה מיד שאין זה נכון לכנותה כך לאחר שניתן פסק דין. היא מסתייגת מהכינוי "אירוע הפרסים" לכינוס שאירע לפני האונס בבית הטקסטיל (דווקא ארבל לא מתרגשת: כך זה נכנס לתיק - היא מעירה). כאשר פלדמן נכנס לדבריה של ארבל, נאור יורה מיד: "אדוני לא יקטע את חברתי". כאשר פלדמן תוקף את בית המשפט המחוזי וטוען שנקודה מסוימת בפסק הדין היא "המצאה של בית המשפט", נאור מזדעקת שוב: "אדוני ישמור על לשונו. אני לא מוכנה לשמוע ביטויים כאלה".
לאורך היום יש כמה אתנחתות קלילות יותר. כאשר פלדמן מצטט ערעור שהוא עצמו הגיש ואומר: "לראשונה בערעור העליתי, בפקחותי המפוקפקת", נאור מבליעה חיוך קטן. לאחר מכן מצטט פלדמן פסקי דין של נאור וארבל, ובהמשך מגיע גם לפסק דין של ג'ובראן. "אחרת הייתי נפגע", מגיב מיד ג'ובראן, "כי אדוני ציטט את חברותי ולא אותי". באולם פורץ צחוק שגם נאור וארבל שותפות לו.
קצב עצמו ישב לאורך הדיון כמעט ללא תזוזה, בספסל השני של הקהל. פעם-פעמיים הוא העביר פתקים לסניגוריו, פעמים בודדות הוא הביט הצידה, רוב הזמן מבטו הופנה קדימה לעבר השופטים. רק פעם אחת לאורך שש וחצי שעות הדיון הוא לא יכול היה להתאפק. כאשר פלדמן ציין שהמדינה טענה כאילו קצב השתמש באזכרה לאביו כאליבי, קם הנשיא לשעבר ופנה לשופטים: "חשוב לי מאוד להדגיש את הנקודה הזאת". נאור ניסתה להסותו: "מר קצב", פנתה אליו. אך הוא המשיך ונאור אפשרה לו - בתבונה ובסבלנות - לדבר במשך כמה שניות עד שסיים.
השורה התחתונה: תצוגה שיפוטית מרשימה מאוד, במיוחד מצידה של נאור, המצדיקה את המוניטין הכללי שלה כשופטת מעולה ואולי אף הטובה ביותר בישראל. מיזוג נכון של סבלנות ויעילות, שמירה על הכללים והקפדה על כבודם של בית המשפט והצדדים. הבקיאות בפרטי התיק הגדול והסבוך היא הראויה ביותר לציון מיוחד. מזג שיפוטי: 9 יעילות: 9 