לונדון ממש לא אוהבת להצטייר בצורה הזאת לקראת אירוח אולימפיאדת 2012. היא השתדלה מאוד ללבוש צורה של טקסי נישואין מלכותיים, כרכרות זהב ושמלות מלמלה, ופתאום מתפרצת מהאופל תמונה של התפרעויות המונים המהתלים במשטרה, ושל עסקים ובתי מגורים העולים בלהבות. הוועד האולימפי אומנם הביע את ביטחונו המלא שהמשחקים יעברו בשלום, אבל עם כל הכבוד, הדבר מזכיר קצת הצהרות אופטימיות בתחום הכלכלי שהתבדו תוך שבוע.
ראש הממשלה, דיוויד קמרון, השתמש בביטוי FIGHTBACK - מטבע לשון המתאר צד שהפסיד במערכה הראשונה, ועתה הוא מתכוון להשיב מלחמה. למען האמת, כוחות החוק והסֶדר הפסידו במערכת-הפתיחה בלונדון במשך שלושה לילות רצופים, וכשצופפו את הכוחות על-ידי ייבוא אנשי חוק ממחוזות אחרים, השיגו שקט יחסי בבירה, אבל פתחו חורים בהגנה בערים אחרות כגון בירמינגהאם ומנצ'סטר.
ההתפרעויות פרצו בטוטנהאם, לאחר שכוח משטרתי מובחר ירה במרק דוגאן, אדם כהה עור. הטיעון היה כי דוגאן נורה כתגובה על אש שנורתה לכיוון כוח משטרתי. דוגאן תואר בחלק מהעיתונים כאישיות מוכרת בקהילה. מתברר שהוא היה 'אישיות מוכרת' גם במשטרה, מוכר כסוחר קוקאין. ה'גארדיין' הדגיש שעל-פי הבדיקות דוגאן לא ירה במשטרה, הוא רק שלף אקדח.
קן ליווינגסטון (הוא מכונה "קן האדום" בשל דעותיו השמאלניות), שהיה בעבר ראש העיר וכיום מקווה להיבחר מחדש, הוא חברם של אנשי איסלאם קיצוניים, כמו השייח' קדראווי. כמו פוליטיקאים אחרים ברחבי העולם שמקווים לחזור להנהגה, ליווינגסטון מגלה סוג של הבנה ללב המפגינים ומאשים את השלטון הנוכחי: הוא תולה את הסיבה למהומות בקיצוצים בתחום הרווחה. את המהומות בטוטנהאם, השווה ליווינגסטון למהומות שפרצו באותה שכונה בשנת 1985, בתקופת מרגרט תאצ'ר. "הקיפאון הכלכלי בהכרח יוצר פילוג חברתי", אמר, "כפי שהיה כאשר תאצ'ר הכתיבה מדיניות כזאת בתקופות המיתון תחת שלטונה".
ייתכן שההתבטאות הזאת תעלה לליווינגסטון ביוקר וייתכן שהיא תציל את ראש העיר הנוכחי, בוריס ג'ונסון. ג'ונסון, שכמו ראש הממשלה קמרון והמפקחת הכללית על משטרת לונדון, שהה בחופשה, נאלץ כמותם להתקפל ולחזור הביתה כדי לקדם את פתרון המשבר.
ראש העירייה ג'ונסון הטיל את האשמה על ראש הממשלה ואיש מפלגתו קמרון. הוא טען שהקיצוצים במשטרה פגעו ביכולת שלה להדוף את המתפרעים. עתה מבטיח קמרון שהמשטרה תזכה לכל מה שהיא זקוקה לו, ועוד אמר, שהממשלה אינה פוסלת אף אמצעי.
הבי-בי-סי הצליח להרגיז צופים רבים כאשר תיאר את המתפרעים כ"מוחים". חבר פרלמנט מהשמאל הציג משוואה בין המתפרעים ובין הבנקאים. לשיטתו, כשם לבנקאים מותר היה לגזול, כך גם להם היה מותר לנצל את ההזדמנות שנפלה לידיהם ולבזוז את החנויות.
בחוגים שמרניים מתחו ביקורת על הממשלה ועל המשטרה מהכיוון ההפוך. המשטרה, לדעתם, הפכה לשבוּית הפוליטיקלי קורקט. במקום להרתיע את הפושעים - זה התיאור הבלעדי כמעט שנשמע בחוגים השמרניים - היא האמינה יותר מדי בהידברות.
התגובה להתפרעות, אומרים בחוגים אלו, הייתה חייבת להיות נחרצת יותר, כולל שימוש בזרנוקי מים ובכדורי גומי ופלסטיק, ואם צריך - אפילו הכנסת כוחות צבא למקום, כדי למנוע הפקרת אזרחים תמימים לחסדיהן של הכנופיות. הממשלה מתקרבת לעמדות הללו.
