כאשר הגיע סוף העולם פיהקתי. לנגד עיניי שוסע כדור הארץ לגזרים של אש, עד שהתקרר והפך לטבעת של סלעים ואבק, בדומה לטבעת של שבתאי, אך נותרתי אדישה כפקידת דואר. הייתה זו כבר הפעם הרביעית תוך 30 דקות (תמהתני: כמה קוואנטים יש בדקה אחת? והאם כפי שיש חומר ואנטי-חומר, יש גם זמן ואנטי-זמן?) שהעולם הושמד על המסך, כל פעם בשיטה אחרת. בין השיטות: דחיפת כדור הארץ לעבר השמש ויצירת פצצת אנטי-חומר, "החומר הנפיץ ביותר ביקום".
את תוכניות ההתנקשות בכוכב הטרנטע שלנו (יד ראשונה מאלוהים, מיליוני סל"ד, אשפתון הקרוי אפריקה וקילומטראז' אללה יוסתור ומעלה) לא הגה לאומן נורווגי אלא מדעני חלל, ששלפוחית הדמיון שלהם התפוצצה בתוכנית שוב ושוב, בהתלהבות של ילדים שמשחקים בחזיזים. ולא, המדענים לא מעוניינים לחרב את עולמנו מתוך זעם שהוא טרם התגבר על שתי מחלות הילדות שלו (סדום ועמורה), וגם לא כהמתת חסד, אלא סתם כשעשוע מדעי.
אז עמדו להם אסטרופיזיקאים מול המצלמה, והסבירו כיצד ניתן להדוף את הגוש המינרלי (כולל מינרל האומללות) הקרוי עולמנו לעבר השמש. מסתבר שאם לוכדים מאות אסטרואידים, מצמידים להם רקטות ומניעים אותם כך שהם יחלפו אלפי פעמים בסמוך לכדור הארץ - כוח הכבידה שלו נבזז ונחלש בהדרגה, עד שהוא צונח אל כבשן החמה. שיטה נוספת להעניק לנו את נשיקת האפוקליפסה היא פצצת אנטי-חומר. כיוון שכל האנטי-חומר הושמד במפץ הגדול יש לייצרו מחדש במאמצי-על, ולאחסנו בוואקום עצום בעומק של 6,500 ק"מ בבטן האדמה המוגן במעטפת מגנטית. דא עקא שהכנת פצצה כזו תימשך יותר מגילו של היקום.
מהיר הרבה יותר, פולח אפילו, היה ההרהור שכל מה שמקיף אותנו - חי, צומח, דומם (וערוץ 33, שהוא פחות מדומם) - הוא בעצם שאריות. שאריות של החומר ששרד את מפגש-האיון בין החומר והאנטי-חומר שהזדווגו במפץ הגדול. למעשה, אנו קיימים בזכות חוסר הסימטריה ההוא. אולי משום כך אני רוחשת כבוד למילה הכתובה, שאף היא בוראת עולמות חדשים מתוך חוסר סימטריה שבין מציאות למחשבה, בין מחשבה לרגש ובין רגש לדמיון.
אך 'כיצד להרוג כוכב' לא בזבזה פרוטון אחד של זמן על השאלה למה לנו בכלל להשמיד את העולם. שיטות ההרס נידונו בזו אחר זו במהירות וביעילות, ללא נקיפה אחת קטנה של רגש. בדיוק באותו אופן קר יעיל ראיתי לאחרונה, מאוחר בלילה, כלבלב נזרק מתוך מכונית. הוא ניסה לרדוף אחריה, אך היא נתנה גז ונעלמה. הכלבלב עמד באמצע הכביש וייבב. ברגעים כאלה כמעט חולפת בי המחשבה שהעולם אינו אלא תקלה רגעית בזרימה החופשית של האור. מזל שרק כמעט.
