כמו בראשית המאה העשרים, שהייתה מבעבעת בהיווצרות סגנונות חדשים שייסדו את האמנות המודרנית, במיוחד סגנון הדאדא, כך התערוכה במוזיאון ת"א מעניקה לביתן שזהרו עומם בשנים האחרונות, את העוצמה והחשיבות שהוא ראוי להן. המיצבים הענקיים, הציורים גדולי המידות על כל סוגי החומרים האפשריים, חופש הביטוי הן בכיתובים והן בנושאי היצירות - כל אלה מעמידים את "אמנות הרחוב" שהחלה מכתובות גראפיטי מרוססות שהתפתחו לציורים על קירות בתים נטושים ואחרים, לאמנות תיקנית ומימסדית כמעט, בעת שנכנסו אל בין כתלי מקדש האמנות - המוזיאון. הלגיטימציה שסגנון זה מקבל, הרבה בזכות אהדת הקהל והתפעלותו מהפלסטיות של היצירות, מקרבת את ישראל גם למרכז הליבה של המתרחש בשולי האמנות שחודרת ונמסכת באמנות המקובלת והנשגבה. החתימות של היוצרים על יצירותיהן בהלנה רובינשטיין אינן אותנטיות וחסרות משמעות. בין האמנים השונים מצויים בעלי רקורד אקדמי ואוטודידקטים כאחד, במעורב. מה שחשוב הוא שהתסיסה המפעמת בלב הצעירים הללו, יכולה לקבל ביטוי ולהיראות לציבור כולו במקובץ, ולא רק על קירות מזדמנים פה ושם. מובן, שאין לשפוט אותם בכלים אקדמיים רגילים. הכיתובים מאד אישיים, ברמות שונות, ואין להם שום כוונה להתחרות במשוררים או סופרים בעלי הגות. הם פשוט ביטוי ספונטני של אמנים את תחושותיהם העמוקות, ורצונם להסב אליהם תשומת לב. כשם שכדור הארץ מבעבע בשנים האחרונות, הלוחות שלו זזים ויוצרים התפרצויות הרי געש, רעידות אדמה והוריקנים; וכשם שבמדינות רבות בעולם גוברת התסיסה והרצון למרוד בשלטונות דיקטטורים - כך גם בתחום האמנות הסירו היוצרים את הכפפות, וללא מוסרות הם מעבירים את תחושותיהם בסגנון פרוע ונוקב, על כל הכאב שלהם. וזוהי תופעה חיובית. זה מעיד על חופש הביטוי שקיים בישראל, שלא כמו בכל הארצות השכנות שלנו. שם - גם אחרי מהפכות ושפיכות דמים - לה משתנה הלך רוח השלטון. הקנאות הדתית הפאנטית נשארת על-כנה. השליטים הם רודנים וחסרי טולרנטיות, והכל כמנהגו נוהג. לכן, תערוכת "אמנות רחוב בישראל" כה מלבבת, כה מרנינה ותסחוף לבטח אל בין כתלי ביתן הלנה רובינשטיין המונים, צעירים כמבוגרים. מומלץ ביותר.