סטרינדברג השבדי, בדומה לעמיתו הנורבגי הנריק איבסן, ידעו היטב את נפש האשה, כי סבלו רבות מבנות זוגן. בת האצילים יוליה, (מורן רוזן) שבארץ מתייחסים לתרגום המחזה לא משפת המקור אלא מצרפתית ,ומכנים אותה ז'ולי, היא מפונקת, שתלטנית ותאבה לריגושים. לאחר מפח נפש בשל ארוס שזנח אותה, היא רוצה לבלוע בגלל תאוות בשרים ותשוקת של שליטה בגבר, את הגבר הקרוב ביותר בשטח - ז'אן, המשרת האישי והנהג של אביה הרוזן. בערב קיץ חמים היא מפתה את ז'אן חרף כל מאמציו לשמור על הדיסטאנס בין הגברת לבין המשרת. סצינת הפיתוי מתרחשת על פני כל השטח במטבח הארמון. על ה"אי" המודרני, עד כדי שבירת חפצים יקרים שניצבים עליו, וכן בעמידה, ותוך כדי ריקוד חושני אותו עיצבה שרון שטארק עם מוזיקה בת זמננו, מ"האמן 17” כנראה. והמשכה ומימוש התאווה - בחדרו של ז'אן. ז'אן, (אסף בן לולו הרבגוני, המצודד ושופע ההורמונים), משתדל לכבוש את יצרו, חרף חלום ילדתותו הכמוס שנחשף ברגע בו לחצה עליו הגברת, והוא - לממש את אהבת חייו היחידה, שהיא - לבת הרוזן. כשבמקביל, עוד בטרם הופיעה הגברת במטבח, הוא ממחיש קשר אירוטי עם סוכנת הבית היפה והאצילה למעשה יותר מהגברת (נלי צ'רנוברוב המושלמת לתפקיד, ומזכירה באיכות משחקה את נטשה מנור מהפקת המחזה בתיאטרון גשר לפני שנים). הוא נוטע בטבחית תקוות לקשר רציני, כשהקפריזה של יוליה המתעקשת לברוח מהארמון ולבנות להם חיים משותפים קורעת את הקשר בינו לסוכנת-הטבחית. חילופי משחקי החתול ועכבר החושניים, מאד מאתגרים את הקהל והשחקנים כאחד. לאחר שכבש את יוליה, ז'אן כבר אינו סתם משרת. הוא הגבר, והוא שקובע את גורלה וחורץ את דינה. ובזה הוא מוכיח שתאוותו לממון, שהוא הכלי לשיפור מעמדו ויציאה ממעמד המשרתים - היא המניע החזק ביותר אצלו כגבר. לא האהבה, שכאן היא בלתי אפשרית בגלל הפחד מהאב, הרוזן, ולא החלום של יוליה, שכולו דימיוני ואינו בר מימוש. שיאו של המחזה הוא בסצינה האחרונה. כאן היא נעשתה בתמציתיות, כך שלא בטוח שמי שאינו מכיר את המחזה, הבין את המשמעות האיומה של הסוף. הבימאי כאן מסמן את הגבר כאשם, בעוד בהפקות אחרות הנושא עומד בסימן שאלה. בכל אופן, בימויו המהודק והמצוין של יונתן אסתרקין הצעיר, שכבר ביים הצגות מעולות בעברו, מעניק למורן רוזן (יוליה) המון עוצמה כשהיא בשליטה, והמון פגיעות ורגישות כשהיא הופכת לשפוטה של ז'אן. את התפאורה הסופר עכשווית, עם חלון הוויטראז' היפהפה, המטבח האולטרה-מודרני, עץ התפוחים שחודר לחלל עם ריח נפלא של תפוחים, שכמו גם את התלבושות המוקפדות להפליא, את כולם עיצבה מאיה פלג; התאורה הכה מצוינת ברמה הגבוהה ביותר של זיו וולושין (שזכה על כך בפרס הבמה לילדים ולנוער, בשבוע שעבר); והמשחק המשובח של השחקנים - כל אלה היו ראויים לעלות על במה באולם יותר גדול, כי עוצמה כזו של רגשות קשה לקלוט כה מקרוב, כשהקהל מצוי כה קרוב למתרחש וחש את נשימת השחקנים. פנינה של הצגה בביצוע תואם.