גם אחרי למעלה מחמישים שנות קיומה לא נס, עדיין, ליחה של מסעדת גריל הבשרים המיתולוגית של חיים נלו, הממוקמת בדרך אילת 11 שבדרום תל אביב. אחרי ככלות הכל יש למטבח הרומני מוניטין ומאכליו חביבים גם על מי שאינם נמנים בהכרח עם יוצאי ארצו של צ'אוצ'סקו. כאלה הם, למשל, מרק הצ'ורבה החמצמץ עם כדורי בשר-בקר; כרוב הסרמלה הממולא, המוגש עם ממליגה גזעית; חוט-השדרה מנודביירה, כליות הבקר וקינוח הפפאנש הקלאסי, שהוא סופגניית-גבינה מטוגנת, המוגשת עם שמנת חמוצה וקונפירוטה, או, לחלופין, באקלוואת הסרלייה הרומנית, המצופה באגוזים ובדבש.
מסתבר שיוצאי רומניה ממשיכים לשמור ל"חיים נלו" אמונים גם שנים רבות מאז עלייתם לארץ. חזקה עליהם שלא יוותרו, בעוד שום הון שבעולם, על המאכלים שלהם הורגלו מבית-אימא, והמופקים כאן באדיקות יתרה. באחרונה אף השתדרג תפריט המסעדה המיתולוגי ונוספו אליו מעדנים כשעועית כפרית עם נקניקיות בקדרה, כמו גם מגוון של סטייקים חדשים, שבלעדיהם אין לרומני הממוצע קיום. עם יד על הלב צריך להודות שגם אנחנו, שאיננו נמנים דווקא עם יהדות-רומניה, מחבבים את המאכלים הפולקלוריסטיים והבישול הביתי המוצע במסעדה.
באווירה נוסטלגית ל"חיים נלו" - מקום-מפגש אידיאלי לארוחה משפחתית - הגענו לעת צהריים, על בטן מקרקרת, כשאנו ישובים סביב שולחן עץ מאסיבי, עם כורסאות נוחות ומרופדות. ברקע נשמעו אותה שעה להיטיה הקצביים מימים עברו של זמרת רומנית, המופיעה כאן אחת לשבוע והמנעימה לסועדים את ארוחתם באווירה נוסטלגית.
היינו בשניים, ומן התפריט המגוון קיבלנו שלוש קציצות-קבב רומני בשום, שהיו מתובלות היטב, בתוספת של גיווץ-ירקות עסיסי, שהיה עשוי מכל הלב. מנת צלע הסטייק, לעומת זאת, שאותה הזמינה בת הזוג, החטיאה את מטרתה. זו הוזמנה במידה של מדיום-וול, אבל התגלתה כלא-מבושלת דיה ותפלה בטעמה. גם מחית תפוחי-האדמה שנספחה אליה, איכזבה למדי ולא הצילה את המצב העגום. בקבוק הסודה "ברוסק", ממי המעיינות הרומניים, לא רק שהרווה את צמאוננו, אלא גם מילא אותנו בנוסטלגיה לאתרי המרפא שמעבר לים.
האקורד האחרון לסעודת הצהריים שלנו היה קפה שחור, מהביל וריחני, כפי שרק יוצאי רומניה יודעים להכין. השירות היה מסור ומהיר והמחיר לשניים נראה בהחלט סביר. הוא הסתכם ב-150 שקל.
