מעט היסטוריה: עם הקמת הרפובליקה העממית של סין בתחילת המאה ה-20, אחרי תקופת הקיסרים שלוותה במלחמות, עוני ושפל כלכלי, החלה תקופה של רווחה יחסית. האוכלוסיה החלה להתרבות בקצב מזורז, והמשטר עודד את הפריון. מאו טסה טונג, המנהיג האגדי הנערץ על-ידי רוב האוכלוסיה עד היום, הצהיר עוד ב-1949 כי "גם אם סין תכפיל את אוכלוסייתה פעמים רבות, היא מסוגלת בהחלט לכלכל את אזרחיה", והוסיף: "מכל הדברים בעולם, בני האדם הם הדבר היקר ביותר". הממשלה הקומוניסטית הצעירה גינתה שימוש באמצעי מניעה ואסרה ייבוא שלהם. בהצעות לצמצום הילודה ראה מאו מזימה קפיטליסטית להחריב את ארצו. אלא שאז נוכחו מנהיגי המפלגה השלטת כי סין לא מצליחה לעמוד בקצב גידול האוכלוסיה. בסוף שנות ה-60 החל מסע תעמולה חדש, שקרא להורים לא להזדרז בהבאת ילדים לעולם, להאריך את פער הזמנים בין הלידות ולהמעיט במספרן. הקמפיין המוצלח הביא אומנם להפחתה ניכרת של מספר הלידות, אך בהמשך שוב גאה מספר התינוקות. ב-1974 היו במדינה קצת יותר מ-600 מיליון תושבים, ובתוך שמונה-עשרה שנה המספר כמעט הוכפל. השלטונות נדרשו לבצע צעדים דרסטיים יותר. אלה באו בדמות "מדיניות הילד האחד", שדרשה מבני ההאן, הרוב האתני בסין, להביא לעולם ילד אחד בלבד. ההגבלות הוטלו על תושבי הערים, בעוד באזורים הכפריים הייתה היד רכה יותר. להם, ולבני 56 שבטי המיעוטים החיים בסין, המהווים כ-8 אחוזים מהאוכלוסיה, הותר להביא שני ילדים לעולם. "כאשר בעלי ואני החלטנו שאנו רוצים בילד", מספרת לינג, "היה עלינו לגשת למשרד רישום האוכלוסין ולהגיש בקשה. ההמתנה לתשובה ארכה חודשים. ההיתרים להיכנס להריון היו תלויים במספר הילדים שנולדו באותה עת באותה פרובינציה או מחוז, ובצורכי השלטונות בתקופה זו. מדיניות הפיקוח על הילודה הייתה נוקשה למדי. אחרי שבקשתנו אושרה קיבלנו היתר שתוקפו שנתיים. אם במהלך תקופה זו לא מממשים אותו ולא מביאים ילד לעולם, פג תוקפו ויש להגיש בקשה מחודשת, שוב להמתין לבדיקת המדיניות ולאישור מחודש, ואם מאשרים, זה שוב לשנתיים. בינתיים הזמן עובר ואנחנו לא נהיים צעירים יותר...".

לי צ'ינג, תושב בייג'ין בן 23 שמעדיף שיקראו לו מקס, הוא אחד מאותם בנים יחידים. "גדלתי בבית שבו כולם התמקדו בי. זוג ההורים, ארבעת הסבים והסבתות, כולם כרכרו סביבי. הלבישו אותי בבגדים הטובים והיפים ביותר, פינקו אותי ונתנו לי כל מה שרציתי". ואכן, בפארקים הירוקים של בייג'ין או שיאן, במעלות העיר האסורה או ליד מקדש השמים, לא בלתי נדיר לראות זוגות זוגות אוחזים בידי ילד שמנמן או ילדה קטנה עם קוקיות ועיניים מלוכסנות, לבושים מיטב המחלצות, כשכל מילה או בקשה שלהם נענית כהרף עין. כך נוצר זן חדש של יצורים שמנמנים ומפונקים, שמעולם לא למדו לחלוק את רכושם. קוראים להם "קיסרים קטנים", משום שמעולם לא אמרו להם "לא". הדבר החיובי בכל הסיפור הוא שההורים דואגים שילדם היחיד יקבל גם את החינוך הטוב ביותר. צ'ין לו, מדריכת תיירים בבייג'ין שאימצה גם היא שם מערבי - ננסי - אומרת כי "התחרות קשה והלחץ ללמוד רב. בבית הספר כלל לא הרגשנו כמו ילדים. הדרישות מאיתנו היו גבוהות מאוד. כל הציפיות של ההורים מתמקדות בציונים. אבל תמיד הרגשתי שההורים אוהבים אותנו. הם משקיעים בנו כל כך הרבה אהבה, עד שהאהבה הופכת להיות המניע לעשות הכול. כשאתה ילד יחיד, כל הציפיות מתמקדות בציונים שלך. אם אין לך ציונים טובים, אתה לא ילד טוב". ילדים בני 12 לומדים 14 שעות ביממה. קמים בשש וחצי, אוכלים בחטף ויוצאים. כשהם מסיימים להכין שיעורים, ההורים נותנים להם שיעורים נוספים. "אם חלילה אקבל 98 במקום 100", אומר מקס, "אבא שלי ישאל אותי למה ויוריד לי מדמי הכיס. בזמן הארוחות מדברים רק על שלושה דברים: לימודים, לימודים, לימודים". משפחות רבות העדיפו, באופן טבעי, ללדת בנים זכרים. זכרים הם כוח עבודה חשוב במשפחות הכפריות, אך גם בערים סברו שבן עדיף מבת. זכרים נחשבים כאלה שיכולים לשמש משענת כלכלית טובה יותר להורים מבוגרים. לכן, במקרים רבים שבהם נשאה האם ברחמה בת – העדיפו ההורים לבצע הפלה מאשר ללדת את בתם. כך נוצר בסין מצב של חוסר איזון מגדרי. היחס בין גברים לנשים בסין הוא הגבוה בעולם. על-פי נתוני הוועדה לתכנון משפחות ואוכלוסיה, בשנת 2020 יהיו בסין 30 מיליון גברים יותר מנשים, מצב הטומן בחובו אי-יציבות חברתית ממדרגה ראשונה. תוצאה נוספת של המדיניות היא שצעירים בסוף שנות ה-20 לחייהם עדיין מתגוררים אצל ההורים. הם עדיין מקבלים מספיק אהבה מאִמותיהם ואינם זקוקים למסגרת הנישואין, אומרים בסין. רבים מהצעירים דוחים את נישואיהם לגיל שלושים ויותר. אין להם מה למהר. עוד לפני כמה שנים התגאו ראשי המדינה בהישגים. הם הצביעו על נתונים סטטיסטיים שלפיהם אזרחי המדינה בני 15 ומעלה זוכים ל-8.3 שנות לימוד בממוצע, שיעור גבוה יחסית למדינות מתפתחות, וזקפו זאת לזכות המדיניות שמאפשרת לדבריהם רווחה כלכלית. הדבר הביא גם להקלת העומס על מאגרי המזון ומנע זיהום אוויר רב יותר בערים. על-פי המשרד לאוכלוסיה ולתכנון המשפחה, שאחראי לאכיפת מדיניות הילד האחד, ב-30 השנים שבהן היא מיושמת נמנעו 400 מיליון לידות, וממוצע הילודה בסין ירד לפחות מילד אחד לאישה. לצורך אכיפת החוק הוצבו עשרות אלפי פקידים בכל מחוז, נפה וחבל והם מפעילים לעתים שיטות די ברוטליות. המדיניות הנוקשה הייתה מלווה בהטלת קנסות כבדים מנשוא על מפרי החוק. מי שהביא ילד לעולם ללא אישור נאלץ לשלם אלפי יואנים, לעתים הרבה מעבר ליכולתו הכלכלית. קנס כזה עלול להגיע ל-200 אלף יואן (כ-30 אלף דולר). בנוסף, הילד השני לא נכנס לרישום האוכלוסין ולכן גם אינו זכאי לשירותי חינוך ובריאות שונים אלא אם ההורים משלמים סכומים נכבדים כדי להסדיר את מעמדו. אין פלא שמספר ההפלות באותה תקופה היה עצום וחסר תקדים על-פי כל קנה מידה עולמי. היו גם דיווחים על הפלות בכפייה ועל עיקור.

כעת מתברר כי לצד ההצלחות גרמה המדיניות הזאת בעיות רבות אחרות ואולי אף נזק בלתי הפיך: בשבוע שעבר הודיעה הלשכה הממשלתית לסטטיסטיקה בסין כי שיעור האוכלוסיה שגילה מעל 60 מגיע ליותר מ-17 אחוזים, ועל-פי נתוני האו"ם מספר זה יגיע ליותר מ-30 אחוזים בתוך 25 שנה. מדובר בנתון מדהים, בהתחשב בעובדה שרק לפני עשר שנים עמד המספר על מחצית מזה. האוכלוסיה הצעירה בסין (עד גיל עשרים) תהווה 21% בלבד מכלל האוכלוסיה. האוכלוסיה הולכת ומתבגרת. מספר הקשישים עולה יחד עם תוחלת החיים, כמו בעולם כולו, שכן הסינים מודעים היום הרבה יותר לנושאים כמו איכות הסביבה ורפואה מתקדמת. הרפואה הסינית המסורתית עברה אף היא כמה עידכונים. שיעור המעשנים במקומות ציבוריים ירד בצורה ניכרת, ושוב לא תמצא המוני גברים סינים כורעים על המדרכה ומעשנים כקיטור באלפיהם בכל קרן רחוב. ערים גדולות כמו שנחאי מגרשות את כל מפעלי התעשיה מזהמי האוויר לאזורים מרוחקים ונוטעים במקומם ריאות ירוקות. כך יוצא שהסינים מאריכים ימים יותר מבעבר. לצד הברכה שבכך, תופעה זו יוצרת בעיה קשה לזוגות הצעירים. הזוג נאלץ לטפל לא רק בילדו אלא גם בשני זוגות של הורים מזדקנים. ננסי התחתנה אך לפני שנה. בעלה עובד בתחנת טלוויזיה מקומית כעורך והשניים מתפרנסים היטב, אלא שבעוד כמה שנים, הם יודעים, עול הטיפול בהוריהם ייפול עליהם. לשניהם אין אחים ואחיות ומלבדם אין מי שיטפל בהורים. "כך יֵצא ששני אנשים מטפלים בארבעה הורים וילד אחד", אומרת ננסי. "זה יהיה קשה מאוד ואפילו בלתי אפשרי. אנחנו נתמוטט מבחינה כלכלית. נכון שההורים מקבלים פנסיה אבל שנינו אנשים עובדים, ואיך נטפל בהורים כשיתעורר הצורך?" הכלכלה הסינית שמגלה האטה מסוימת אחרי 30 שנים של צמיחה בקצב חסר תקדים והתחזית של כוח עבודה מידלדל שייאלץ לתמוך במספר גדול של קשישים, עלולות יותר מכל דבר אחר להיות מה שיעצור את הרכבת הסינית עוד באמצע הדרך. בהשפעת נתונים אלה לא פלא שבסין נשמעים יותר ויותר קולות הסבורים שעל המדינה לשנות כיוון. יו"ר הוועדה למשאבי טבע וסביבה, ואנג יו צ'ינג, הצהיר כי נשקלת ברצינות האפשרות לשנות את החוק עד 2015 ולהתיר ילד שני במשפחה שבה אחד ההורים הוא ילד יחיד. מחוז גוואנדונג הסמוך להונג-קונג, המונה יותר מ-100 מיליון בני אדם, כבר הגיש בקשה לשלטונות המרכזיים לשנות את החוק. הנושא עלה בחודשים האחרונים בכמה הזדמנויות בקונגרס. הפולמוס נמשך בימים אלה כאשר הסינים מודעים היטב לדילמה: המצב החברתי המידרדר לעומת הסכנה הגדולה בהתרת הרצועה ובפיצוץ אוכלוסין. הדיון הפך להיות פתוח, ומשתתפים בו אנשי אקדמיה לצד אנשי ממשל. אין שבוע שבו לא עולה הצעה להקלות, בעיקר במחוזות הגדולים והעשירים העלולים להיפגע יותר מהאחרים. העובדה שהדיון נעשה בריש גלי וללא צנזורה מעידה על כך שבחלונות הגבוהים האופציה הזאת נשקלת ברצינות רבה. "לסבא ולסבתא שלי היה הרבה יותר קל", אומרת לינג. "סבא, שהיה קצין מצטיין בצבא האדום של מאו טסה טונג, קיבל 'פרס' ונתנו לו להתחתן עם הרקדנית היפהפייה של המחוז. נולדו להם עשרה ילדים, ואבי היה הבכור שבהם. כך, לי יש תשעה דודים ודודות, משהו שלבת שלי אין כלל מושג מהו. אולי כעת, כאשר המדיניות הולכת להשתנות, יש לי ולה עוד הזדמנות להחזיר את המושג דוד או דודה לתרבות שלנו. המשפחה שלנו תיראה לגמרי אחרת", מסיימת לינג בחיוך של תקווה.