עצרות ענק; אוהלי רוטשילד; הקרן החדשה לישראל;ynet וערוץ 2; דפני ליף ואיציק שמולי; שלמה ארצי ואיל גולן; דיור לסטודנטים ומחיר הקוטג'. אחרי ש'העם-דורש-צדק-חברתי' הזה נטחן עד דק נותרה רק ועדת טרכטנברג - קבוצת לא קטנה של מומחים ופוליטיקאים שאמורה לתרגם את הצעקות, הזיעה והמגפונים לתוכנית עבודה שתיתן משהו למעמד הביניים מבלי לרסק את מסגרת התקציב, ומבלי לחזור על הניסוי הכלכלי הלא מוצלח של לנין וסטלין. השאלה היא האם יש לוועדה הזו סיכוי. האם ההמלצות שלה, טובות ויצירתיות ככל שיהיו, יכולות להיתרגם לתוכנית כלכלית שתתמוך באופן ממשי במגזר שעומס על שכמו את נטל המס והמילואים. המשפטן ד"ר אביעד בקשי חושב שלא, ובמכתב מעניין שהוא שלח לפרופ' טרכטנברג הוא מסביר מדוע. מה בעצם מבקשת המדינה לעשות בעקבות המלצות הוועדה? הרעיון הבסיסי הוא הגדלת הכנסות המדינה בעיקר דרך הגדלת נטל המס על בעלי ההון והחברות, וחלוקה מחדש של ההכנסות לטובת מעמד הביניים והצעירים. אבל בג"ץ לא ייתן לזה לקרות. בואו ניזכר בבג"ץ המפורסם שהגיש חסן ג'ברין מארגון עדאללה (11163/03 ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל נ' ראש ממשלת ישראל). היה זה לאחר שמדינת ישראל ביקשה לחזק את ההתיישבות היהודית בנגב ובגליל, ולצורך כך הכריזה על מפת אזורי עדיפות לאומית שיזכו להטבות ולמענקים שונים, בעיקר בתחום החינוך. המדינה לא העזה להצהיר בגלוי שהיא מעוניינת לעודד התיישבות יהודית, ולכן קבעה תבחין אחיד שלפיו המענקים יינתנו רק ליישובים קטנים עד לגודל של 800 משפחות. ועדת המעקב של ערביי ישראל עתרה, וטענה שהתבחינים מפלים את הערבים לרעה שכן יישוביהם גדולים יותר. הרכב בית המשפט, שכלל עם השאר את ברק, ג'ובראן, פרוקצ'יה וביניש, קיבל את העתירה ודחה את תשובת המדינה שטענה להגנתה שבתבחין שהוצג אין התייחסות ללאום אלא רק לגודל היישוב. בהחלטה תקדימית קבע ברק שמה שמעניין את בית המשפט הוא מבחן התוצאה בלבד. העובדה שלטעמו לא היו מספיק יישובים ערביים במפת אזורי העדיפות גררה את ביטולה של החלטת הממשלה. הפוליטיקאים נלחצו ומיהרו לשנות את התבחינים תוך ביצוע תיקון חריף שמאלה. לפני כשנה פרסם ביבי את המפה החדשה, ועל פיה כ-40% מהנהנים מההטבות הם יישובים ערביים, פי שניים מגודלם היחסי באוכלוסיה(!). בשורה התחתונה, הפוליטיקאים שרצו לייהד את הגליל השיגו תחת אימתו של בג"ץ את התוצאה הפוכה. אז נכון, בפסק הדין כתוב שההכרעה התקבלה בגלל שההחלטה על מפת אזורי העדיפות לא נעשתה בחקיקה ראשית של הכנסת אלא בהחלטה מנהלית. אבל זה לא באמת משנה, כי ההנחה הרווחת בקרב המשפטנים היא שברגע שבג"ץ החליט שההסדר נפסל על סעיף פגיעה בשוויון (והפגיעה בשוויון היא פגיעה בכבוד האדם המוגן בחוק יסוד), הוא לא יהסס לבטל גם חקיקה ראשית שתפעל ברוח זו. ואיך כל זה קשור לדוח טרכטנברג? פשוט מאד. הדרישה המרכזית של המפגינים היא לשפר את מצבו הכלכלי של מעמד הביניים. תבחינים ברוח זו יכללו מטבע הדברים הטבות לבוגרי שירות צבאי ושירות לאומי, אך בג"ץ כבר הראה בכמה הזדמנויות שהעדפות בסגנון זה פסולות בעיניו מכל וכל שכן הן מפלות לרעה את המגזר הערבי. בסופו של יום המדינה תעלה מסים ותגדיל את הכנסותיה, אך לא תוכל להפנות את המשאבים החדשים לטובת היעדים שהיא מעוניינת לקדם. עוד דוגמה: אחת הדרישות שעלו במחאה היא תמיכה בדיור למשפחות הצעירים ומשפחות מעמד הביניים הקטנות. ברוח זו הוציא לאחרונה שר השיכון אריאל אטיאס מכרזי בינוי מוזלים בשיטת "מחיר למשתכן" שנותנים עדיפות למשפחות שלהן עד שלושה ילדים. אך בג"ץ עשוי לפסול גם תבחין כזה בקביעה שהוא לא חוקי מאחר שהוא פוגע בשוויון אם בוחנים את התמיכה "פר ילד". פירוש, לא ייתכן לתת יותר לילד במשפחה קטנה מאשר לילד במשפחה גדולה. המשמעות היא שבג"ץ יכריח את המדינה להעביר את התמיכות גם למשפחות בדוויות וחרדיות מרובות ילדים ובכך להפוך את כל המהלך לבלתי אפשרי. ראו למשל את בג"ץ 366/0, עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי ואח' נגד שר האוצר. העותרים טענו נגד החלטת נתניהו לקצץ בתשלומי הבטחת ההכנסה, וטענו ש"לא ניתן להתקיים בכבוד" עם פחות מ-6,000 ש"ח. השופטת דורנר נענתה לפנייה וחייבה את המדינה לנפק מעין 'רשימת מכולת' שתקבע מה דרוש לאדם לשם "קיום מינימלי בכבוד". בית המשפט אומנם דחה לבסוף את העתירה אך רק אחרי שהוא קבע שברמה העקרונית פגיעה בקיום מינימלי בכבוד עשויה להיות עילה להתערבות חוקתית. העיקרון שנקבע בבית המשפט הוא שאם המדינה לא מחלקת קצבאות הוא לא יכול להכריח אותה לעשות כן, אך אם היא כן מחלקת הוא יכול להתערב בתבחינים ולהורות לה לחלק את המשאבים בצורה שנראית לו שוויונית על-פי סולם ערכיו. משמעות הדברים היא שאם ועדת טרכטנברג מעוניינת להוביל שינוי מדיניות שייתרגם גם לביצוע מעשי בשטח, היא חייבת להוביל במקביל את חקיקת חוק יסוד השפיטה שתגביל מאוד את התערבות בתי המשפט בקביעת מדיניות כלכלית. בתזמון מעניין, לאחר הפנייה של בקשי התפרסם באינטרנט מאמר של ראש הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, פרופ' ברק מדינה. מדינה אמר פחות או יותר את אותם הדברים, אך מהצד של המשפטנים. הוא נזף במנהיגי המחאה וקרא להם להפסיק להשתמש "בלשון של אידאלים" ולהתחיל לתבוע את דרישותיהם בבתי המשפט בהתבסס על "הפגיעה בזכויות חוקתיות". יום לאחר פרסום המאמר נשאה גם נשיאת בית המשפט העליון ביניש נאום, ודיברה על כך שבית המשפט עתיד להתערב יותר ויותר בנושאים שעלו במחאת האוהלים. אחד ועוד אחד ואביעד בקשי כנראה צודק.