אם יש אמן ופסל ישראלי שיכול להיכלל בין טובי האמנים בעולם כיום - הוא יגאל תומרקין. אמן שבעט ומרד בכל הקליקות המושגיות שהשתלטו על הסצינה האמנותית הישראלית, עד לחנק האמנות המקומית. התבטאויותיו המילוליות, כמו המסרים שביצירותיו - שמים ללעג את קבוצת סוגדי רפי לביא המכונים "אמני המדרשה". אמן שיצר את מירב הפסלים המפארים את כל הארץ, בגני פסלים (בכוכב הירדן, בבסיס פלמחים ועוד), בפסלים לזכר נופלים, ובמוסדות ציבוריים (אנדרטת השואה בכיכר מלכי ישראל/כיכר רבין). חבל מאד שאת החלק בדמות קנה תותח, שהיה המרשים ביותר ביצירה המוצבת באוניברסיטת ת"א, ליד בנין מקסיקו, החלק שנעלם ואיננו, אותו לא טרחה העירייה לחדש את ולהשלים את החסר, ואשמת עלבון מצבו של הפסל הנפלא מוטלת על כתפי העירייה.
העוצמה שזורמת מפסליו אין להשוותה לאף פסל אחר החי כיום. הקשר הברור שלו לתולדות האמנות, הזיקה שלו לגדולי המודרניזם (חואן מירו, אנטוני טאפייז) כמו גם לקלאסיקנים, מתמזגת בפסליו ובציוריו לכדי שיר הלל לאמנות, לרוח האדם, ולחופש, כשכל זה משולב בתעוב לאפלה הקורנת מהקנאות הדתית באשר היא - מוסלמית ויהודית כאחד. אמירותיו האמנותיות היום מקבלות עוצמה עוד יותר מאז, עת אמירותיו ליכדו רבים נגדו, כולל שרת החינוך והתרבות לימור ליבנת, שהתנגדה להחלטה להעניק לו את פרס ישראל לפיסול ב 2004.
לו היא הייתה יודעת, עד כמה שילם מחיר גבוה על מרידתו בשלטון הקליקה של האמנות העניה, ועד כמה מידרו אותו אספנים והקרובים לקליקה - לא הייתה כה נוטרת לו. הוא עצמו לא יודע, עד כמה החלק היהודי שבו (הוא בן לאב גרמני ואם יהודיה, ועלה בגיל שנתיים לארץ) מנווט אותו בדרכו האמנותית, עד כמה הוא מחובר לארץ ושונא את שונאיה - ולו היה מקבל את ההערכה הראויה לו - היה זה שאפו לתרבות הישראלית.
נכון שמעולם לא התחנף לאדם, ובפסלים שלו טמונה ביקורת על חיי הנישואין, על הקשר בין גבר לאשה, על העוול שגורמות המלחמות, ועל נושאים רבים נוספים. אך בציוריו המוצגים בקומה השניה של הגלריה המרווחת והיפה שברח' וולפסון 54, שם הוא מתגלה בכשרון הציור, הרישום וכתב ידו האמנותי הבוטח, בו ניכרת זיקתו לציורי גדולי האכספרסיוניסטים הגרמנים במאה שעברה, שציוריהם היו קרובים לקריקטורות בלעגם לחולשות האנוש(כמו אוטו דיקס).
דבר שבעטיו כונתה אמנותם ע"י היטלר "אמנות מנוונת", וציווה להשמידה. בציורים בקומה השניה, מוצגים מיתווים לעיצוב במה בהצגות אותן עיצב בשהותו בגרמניה בשנות החמישים, כשהצטרף לאביו השחקן בקשר שלו לתיאטרון. הציורים-הרישומים נפלאים בצבעוניות החומה-כתומה, ומלהיבים את עין הצופה.
מבט על דרכו האמנותית הוא בעצם מבט על כל האמנות הישראלית, שפשוט עברה התעללות, דחית אמנים ראויים לקרן זווית, בעוד אמנים דלים ופחותים נחשבים לעילית, הודות למי שדאג לפרסומם בכלי התקשורת.אבל האמת סופה לנצח. ממרחק הפרספקטיבה של הזמן - יקבל יגאל תומרקין את המקום הראוי לו, והזבובים יימחקו מתולדות האמנות הישראלית.
התערוכה בגלריה חזי כהן מומלצת לכל אוהב אמנות, ובמיוחד לתלמידי אמנות ולאמנים. בגלריה הזו מציגים אמנים צעירים כמה עבודות-מחווה לתומרקין - אך לא בפיסול. הו לא. רק בעבודות ווידיאו. וכי איפה יש עוד אמנים כמו יגאל תומרקין? כן, יש את אנטוני קארו בבריטניה, וגם הוא כבר התעייף, זהו. אז לרוץ ולראות, עד ה 30.9.11. פתוח משני עד שבת, כולל.
