ולא היה צריך להיות קשה או מורכב במיוחד לייצר את החיבורים הנכונים. בחודשים האחרונים התרבו מאוד הדיווחים העיתונאיים מרפיח ומסיני על תופעת הברחות המכוניות מלוב. דיוויד קירקפטריק, כתב 'הניו-יורק טיימס', דיווח מרפיח כי מסע של הברחת מכונית לובית לעזה דרך סיני, מרחק כאלף קילומטרים, אורך יומיים ועולה מאתיים דולר – שכר טירחת הנהג.
אולם היה זה הבלוגר המצרי מוחמד פאדל פהמי, שבעבודה עיתונאית מעולה טרח והגיע אל האיש שבראש פירמידת ההברחות הבדווית בסיני – איברהים אל-מנאי, מנהיג שבט סווארקה בצפון חצי האי.
המפגש נערך ב"סייף האוס" של מנאי, קילומטרים ספורים מהגבול עם ישראל, דיווח פהמי. אל-מנאי, שהיה מוקף בחמישה מבניו ובשומרים חמושים, האשים במפגש את השלטונות המצריים ברדיפת הבדווים, בדחיקתם ובנישולם מכל מקור פרנסה טבעי במדבר ובניסיון לשעבדם לטובת ארגוני הביטחון המצריים.
השנאה שמתאר מנאי בין הבדווים למצרים אינה דבר חדש. הבדווים תמיד הבריחו והמצרים תמיד חשדו בהם ושנאו אותם. אולם האחיזה המצרית בסיני מעולם לא הייתה כה רופפת ומעולם לא היו לבדווים הזדמנויות כלכליות כמו בשנים האחרונות. מבחינתם, המצור על עזה הוא גן העדן הכלכלי שמעולם לא היה להם.
מנאי הסביר לבלוגר המצרי כי עד כה השקיע 100 אלף דולר בכריית מנהרה לצורך הברחת מכוניות לעזה, וכי לא ייתן לאיש לחבל בהשקעה הזאת. במסגרת הכנסת האורחים הבדווית, הובל פהמי כדי שיצפה במו-עיניו במנהרה, שצוידה לדבריו באמצעי אוורור, במערכות תאורה ובבוסטרים להגברת הסיגנל למערך התת-קרקעי של טלפונים סלולריים.
מנאי הסביר לפהמי שבשלבים הראשונים הוברחו לעזה מכוניות בקצב של מאתיים בשבוע, ושמחירה של מכונית נע בסביבות ה-5,000 דולר ושל משאית סביב ה-8,000 דולר, כולל דמי שימוש במנהרה. בקצה המנהרה נמצא השליט ושומר הסף המקומי – תנועת חמאס, המשלשלת אל כיסיה מס בסך אלף דולר שאותו היא גובה בעבור כל כלי רכב שעובר לעזה.
מקור הכנסה רווחי כזה דורש מערך הגנה חמוש היטב, ואנשיו של מנאי אכן הציגו לפני פהמי גם את חדר המבצעים השבטי, שכלל, בין השאר, גם שתי מרגמות 14.5 מ"מ נגד מטוסים.
בתנאים האלו יהיה קשה מאוד לפרק את השותפות בין הבדווים לחמאס. כל עוד לא ישתנו התנאים הכלכליים בצפון סיני, ולא יימצאו לבדווים מקורות פרנסה כמו אתרי התיירות בדרום סיני, מערך היחסים בין השלטון המצרי לשבטים הבדווים אינו צפוי לעבור טרנספורמציה משמעותית, והמצב הביטחוני בגבול הדרום ימשיך להיות מקור לדאגה.
אלא שהשלמת הגדר וטיפול שורש בבעיית המסתננים יכול להוריד משמעותית חלק מתענוגות גן העדן של ההברחות. בשבוע האחרון פתחו המצרים מעין דיאלוג עם הבדווים, והשלב הבא, מבחינתם, הוא הטיפול במנהרות. זה החלק המסובך יותר.
בעניין הזה יש סיבה לתקווה: למצרים חשבון פתוח עם חמאס. על-פי דיווח של העיתון 'אל-מסרי אל-יום', לפני חודשים אחדים, בשלב של שיחות הפיוס בין פת"ח לחמאס שנערכו בקהיר, פנו המצרים לחמאס וביקשו מהם להסגיר לידיהם פושעים מצרים שנמלטו מהכלא ומצאו מקלט בעזה. חמאס לא הגיב.
ימים אחדים לפני הפיגוע בדרום, שוב פנו המצרים לחמאס, הציגו לפניהם עדויות, וביקשו את הסגרתם של פלשתינים, שבשיתוף אסירים שנמלטו מן הכלא המצרי וכן קבוצות איסלאמיות השתתפו בהתקפה על תחנת המשטרה המצרית באל-עריש. גם הפעם חמאס התעלם מן הבקשה. גם למצרים יש קווים אדומים, ופגיעה ממושכת של חמאס בכבודם ובביטחון הלאומי שלהם עתידה להביא אותם, בשלב כלשהו, לעימות חזיתי. כך שבטיפול נכון, גם בתנאים החדשים שנוצרו לאחר המהפכה במצרים, לישראל עדיין יש בסיס נרחב לדיאלוג עם קהיר. חמאס הוא בעיה של המצרים לא פחות - ואולי אף יותר - משל ישראל.
אותו עיקרון חל גם על הבדווים, כך שישראל לא אמורה למצוא את עצמה בעימות עם המצרים, כפי שקרה. הטיפול צריך לעבור תמורה שבמסגרתה למשטרה ולמשמר הגבול יש חלק משמעותי הרבה יותר בעבודה לצד הצבא בשמירה על גבולה הדרומי של ישראל.
