מסעדות רבות בארץ מתקשטות באחרונה בנוצות של אוכל מתוחכם המוגש בהן. למען הגילוי הנאות עלי להודות ולהתוודות שסוג האוכל הזה כבר היה לי לזרא. הגיעו הדברים לידי כך שלא אחת אני פשוט נאלץ לתהות מה, לעזאזל, מסתתר מאחורי המזון הבלתי-מזוהה. זה קורה כאשר המנה שהועמסה על הצלחת שלי אינה מסגירה, ממבט ראשון, את תוכנה.
מסתבר שבמערכה הזאת אינני בודד. מלבדי מצויים סועדים לא מעטים שהרימו כבר מזמן ידיים והעדיפו, כמוני, לחזור אל האוכל הפשוט והלא-מתחזה של המסעדות הביתיות. וישנם אפילו שפים שנוהגים כך מחוץ לשעות העבודה שלהם, אף שבמסעדותיהם הם אמונים על האוכל המתוחכם.
ללא שטיקים כמי שכבר פקד אינספור מסעדות מתוחכמות, אני מנצל כל הזדמנות לאכול דווקא במסעדה ביתית, צנועה וקטנה, שמילות-קסם קולינריות מפוצצות אינן מצויות בלקסיקון שלה. כזוהי, למשל, מסעדת "שרה", שברחוב יהודה הימית 4 ביפו. יותר מלכל מסעדה אחרת אני מרבה לחזור אליה. על מטבחה מופקדת מבשלת מיתולוגית מהזן הישן, שצריך לחפש אותו בנרות. ייאמר לזכותה של פאני, יוצאת בולגריה, שאין היא מודעת ל"שטיקים" של שפים במסעדות-צמרת. מונחים כמו אוכל מולקולרי, מטבח של ביסטרו או פיוז'ן, פשוט אינם מדברים אל ליבה.
ללא מתחרה אל השולחנות המאכלסים את "שרה" מסבים כל מי שנפשם ובטנם עורגות למעדנים נוסח ביתה של אימא. לי, למשל, יש ב"שרה" תפריט קבוע. למנה ראשונה אני נוהג להזמין מרק עדשים, אפונה או שעועית, שאין כמו פאני שמיטיבה לבשל אותו. במנה העיקרית אני נעול על כבד-עוף בגריל עם אפונה טרייה ומחית של פלפל גרוס, שלא מצאתי כמותם בשום מסעדה אחרת. גם הקינוח של "שרה" הוא ממש ייחודי: מקפא של חיטה ואגוזים, שפתיים ישק, עם קפה שחור ומהביל, שטעמו וריחו הניחוח אינם זוכים לשום תחרות.
על ארוחה מלאה, שהיא שופרא דשופרא, והמכילה את כל הוויטמינים שצריך, אני נדרש לשלם סכום של 70 שקלים בלבד. זול, בריא ומזין, ועוד אומרים לי תודה.
