הישוב תוחלת היה מוזנח למעשה בכל שנות קיומו: ללא תשתיות נאותות וללא שירותים סבירים. גם המצב החברתי היה רעוע: האשמות הדדיות, סכסוכים וחוסר הסכמה בין תושבי תוחלת על ניהול נכסי הישוב והשליטה בוועד - כל אלה היו דבר שבשגרה. נוסף על כך: תושבים לא שילמו מיסים וניהול הישוב היה לא תקין (בלשון המעטה), וכל אלה פגעו בהתפתחותו. גם מוסדות השלטון התייחסו בזלזול ובחוסר הערכה, ולא תמיד סיפקו לתושבי תוחלת שירותים המגיעים להם (כפי שסיפקו לישובים אחרים באזור) כגון: שירותי בריאות, דת וכדומה. חלק מתלמידי תוחלת למדו בבית הספר האזורי במושב חמ"ד וחלק אחר בבתי ספר נוספים: בראשון לציון, בבני ברק ובמקומות נוספים. רוב תושבי תוחלת היו דתיים, מצביעים מסורתיים בבחירות לרשימת "הפועל המזרחי" - המפלגה הדתית-לאומית (ב'). בישוב פעלו מספר בתי כנסת. למרות שרוב תושביו היו תימנים, רב הישוב היה דווקא ממוצא אשכנזי - הרב ישראל לנדאו. בניגוד לרוב הישובים החקלאיים באותה תקופה, מאחרי כפר תוחלת לא עמד למעשה גוף מפלגתי או התיישבותי תומך ומלווה, ומבחינה מסוימת תושבי כפר תוחלת היו "יתומים". כפר חב"ד, השכן, לעומת זאת, נהנה מתמיכה ומסיוע של תנועת חב"ד העולמית והארצית, וראשי כפר חב"ד ובראשם יו"ר הוועד המיתולוגי שלמה מיידנצ'יק, היו מקושרים לראשי המדינה ולמוסדות השלטון וזכו לאהדה ולאוזן קשבת מצדם. זכורה עד היום השתתפותם של ראשי המדינה, שרים ואלופי צה"ל, מדי שנה, באירוע הקפות שמחת תורה המסורתי הנערך בכפר חב"ד. ראשי כפר חב"ד ניצלו קשרים אלה היטב להרחבתו ולפיתוחו של הכפר. החל בסוף שנות ה-50 פעלו מנהיגי חב"ד והפעילו לחץ ושתדלנות על ראשי מוסדות ההתיישבות לספח את שטח תוחלת לכפר חב"ד בטענה שאנשי תוחלת אינם עוסקים בחקלאות והשטח החקלאי לא מנוצל כראוי, ועל-רקע זה פרצו בין תושבי תוחלת לכפר חב"ד סכסוכים שגלשו למעשי אלימות, לקטטות ולתגרות ידיים. הדבר הפך לשגרה ובמספר מקרים נדרשה התערבות המשטרה ואף הוגשו כתבי אישום נגד המעורבים במעשי האלימות. בשנות ה-60 התיר מינהל מקרקעי ישראל לתושבי כפר חב"ד לרכוש ולבנות בית בתוחלת ואף לקבל סיוע כספי לשם כך, מהמדינה. ההחלטה התקבלה כנראה לבקשת מנהיגי חב"ד ועוררה זעם בקרב תושבי תוחלת שראו בכך ניסיון השתלטות של כפר חב"ד על יישובם, וצעד מקדים לקראת סיפוח שטח תוחלת לכפר חב"ד. בעקבות כך התגברו מעשי האלימות: חסידי חב"ד שרכשו בתים בתוחלת ונכנסו לגור בהם נאלצו, לא פעם, לאבטחה של "בריונים חב"דניקים" לבל יאונה להם כל רע.

נושא הסכסוך והאלימות בין תושבי תוחלת לכפר חב"ד הגיע גם למסדרונות הממשלה והכנסת, וגם העיתונות החלה לעסוק בעניין. באוגוסט 1966 הודיעו שר הפנים חיים משה שפירא ושר החקלאות חיים גבתי על הקמת ועדה בין-משרדית שתדון בנושא תוחלת ותנסה לפתור את הסכסוך בין הצדדים. הוועדה התכנסה למספר ישיבות, שמעה עדויות מנציגי כפר תוחלת, מנציגי כפר חב"ד, מהמועצה האזורית עמק לוד ומנציגי המוסדות המיישבים. בדצמבר 1966 הגישה הוועדה המלצותיה לשרים, לפיה יש למזג את תוחלת עם כפר חב"ד, ובמילים אחרות יש לפרק את כפר תוחלת ולספח שטחו לכפר חב"ד. לאחר פרסום ההמלצות, הודיע ועד כפר תוחלת כי המלצות הוועדה אינן מקובלות עליו, ועקב כך הוחלט כי הנושא יועבר לדיונים נוספים בוועדת הפנים של הכנסת בראשותו של יו"ר הוועדה המיתולוגי, מרדכי סורקיס, בניסיון להגיע להחלטות מוסכמות שיהיו מקובלות על כל הצדדים. בסוף פברואר 1967, כשלושה חודשים לפני מלחמת ששת הימים, הגיעו עשרות משפחות מכפר תוחלת, כולל הנשים והילדים, להפגין ולשבות מול רחבת הכנסת בירושלים במחאה על הכוונה לפרק את יישובם. הם הביאו איתם מספר אוהלים שאחד מהם שימש כבית כנסת ואף הובא ספר תורה. במהלך ההפגנה היו מספר התנגשויות אלימות בין אנשי תוחלת לבין שוטרים, העיתונות הישראלית סיקרה בהרחבה את השביתה. חודש פברואר בירושלים הוא, כידוע, סגרירי וקר, ותצלומי השובתים ובמיוחד תצלומי הילדים הרועדים מקור, גרמו לאהדה רבה מצד חוגים וגופים שונים שכמה מהם אף הגיעו לרחבת הכנסת כדי לסייע ולתמוך. בנוסף, נפתח גן ילדים במקום עבור הילדים השובתים. בכפר תוחלת נשארו מעט תושבים כדי לשמור על הציוד ולטפל בבעלי החיים. השביתה נמשכה כחודשיים. בישיבת הכנסת שנערכה ב-7.3.1967, בעוד תושבי תוחלת שובתים ומפגינים ברחבת הבניין, הגיש חבר הכנסת אורי אבנרי ממפלגת "העולם הזה - הכוח החדש" שאילתה, ובה ביקש לדעת מהי האמת בדבר הכוונה לנשל את תושבי תוחלת מכפרם. מאבקם של תושבי תוחלת נגד פירוק הכפר לא צלח, ובתחילת שנות ה-70 התקבלה החלטה ממשלתית, לפיה יש לפנות את כל תושבי תוחלת ולהעבירם לשכונה חדשה, שבנה המינהל עבורם, בישוב אזור לא רחוק ממרגלותיו הדרומיים של הר-מזבלת חירייה. חלק מהתושבים קיבלו פיצויים ועברו להתגורר בישובים כמו ראשון לציון ואחרים. בסך הכול פונו מכפר תוחלת למעלה ממאה משפחות ומספר מוסדות ציבור בהם ארבעה בתי כנסת, ואילו רק שתי משפחות מתוחלת נשארו במקומן: משפחת דורב ומשפחת קלנר. משה דורב נפטר לפני מספר חודשים. נפגשתי לפני כמה שבועות עם בנו שאול, בבית שבו גדל בתוחלת ונמצא כיום בתחום שטח כפר חב"ד מול בניין 770. הוא מספר לי בהרחבה על החיים בכפר תוחלת, על האנשים ועל האווירה ומלא ערגה לכפר ילדותו שהיה ונעלם. לא רחוק משם נמצא בית משפחת קלנר: אב המשפחה היה מראשוני תוחלת, בפתח הבית מקבל אותי בנו יעקב קלנר שגר בבית כיום. גם יעקב קלנר מספר לי על החיים בכפר, על הדמויות שגרו בו ועל החיים המשותפים עם כפר חב"ד. ההיסטוריון, ד"ר דני בר-מעוז, חקר בצורה יסודית ומעמיקה את סיפור כפר תוחלת. הוא סיפר לי כי נבר במסמכים ובקטעי עיתונות, ראיין רשימה ארוכה של אנשים הקשורים לתוחלת, ואף כתב ספר על כך. ממחקרו עולה, כי הגורמים העיקריים לכך שהצליחו לנשל את תושבי תוחלת מכפרם הם: מבנה חברתי רעוע ואי-לכידות חברתית שאפיין את תושבי תוחלת, והיעדר גב ותמיכה של גוף מפלגתי או התיישבותי. אילו אנשי תוחלת היו מלוכדים והיה עומד מאחוריהם גוף מפלגתי או התיישבותי תומך, הם לא היו מפונים - קובע ד"ר בר-מעוז.

כפר תוחלת, לגבי, הוא זיכרון ילדות אישי: נולדתי וגדלתי במושב לא רחוק מתוחלת, וכילדים היינו מגיעים, בסוף שנות ה-60, לכפר תוחלת רכובים על אופניים ומשוטטים בין בתי הכפר הערביים וקוטפים את הסברס משיחי הצבר שהיו פזורים בכל פינה באזור. חלק מילדי תוחלת למדו איתנו בבית הספר האזורי במושב חמ"ד, וכמה מהם אף בכיתתי. ראשיתו של כפר תוחלת היה בשלהי מלחמת השחרור כאשר אל הכפר הערבי הנטוש סאפריה, שתושביו הערביים ברחו זה לא מכבר, מגיעות שתי קבוצות עולים ממעברות שונות ברחבי הארץ: האחת של יוצאי הונגריה וצ'כוסלובקיה, שמזוהה עם תנועת "הפועל המזרחי", התיישבה בצד המערבי של סאפריה והקימה ישוב שכונה סאפריה א', והשנייה קבוצת עולים מרוסיה, אנשי חב"ד, שהתיישבו בצד המזרחי של סאפריה והקימו ישוב שנקרא בתחילה מושב שפריר, ובהמשך שונה שמו לכפר חב"ד. כעבור זמן קצר (1949) הוקם הישוב הדתי צפריה כ-3 ק"מ צפונית לכפר חב"ד ורוב תושבי סאפריה א' הצטרפו אליו. בסאפריה א' נותרו משפחות אחדות שהעדיפו להישאר במקום ולא להצטרף לצפריה. במהלך שנות ה-50 הצטרפו לנשארים בסאפריה א', שבהמשך שונה שמו לתוחלת, עשרות מתיישבים שרובם היו יוצאי תימן. הם הגיעו באופן עצמאי ולא מטעם גוף מפלגתי או גוף התיישבותי כלשהו, שילמו מעין דמי מפתח לדיירים הקודמים שעזבו, ובתמורה קיבלו זכות להיכנס לבתים. בסוף שנות ה-50 מנה הישוב תוחלת כ-90 משפחות, רובן יוצאות תימן. הבתים בתוחלת היו בתים ערביים, חלקם היו עשויים אבן והיו במצב רעוע, לעיתים ללא חלונות ודלתות. הדיירים הוסיפו להם צריפונים, סככות ומבנים שונים והקימו, סמוך לבתיהם, משק-עזר שבו גידלו תרנגולות, אווזים לפיטום, בקר ועוד. רבים מתושבי תוחלת עבדו מחוץ לישוב. חלק הועסקו במפעל לבשר ולכבד אווז בשם "תוחלת" שהוקם בצמוד לישוב, בשותפות המחלקה הכלכלית של "הפועל המזרחי". חלק אחר מתושבי תוחלת הועסקו במוסדות כפר חב"ד השכן ורק למיעוטם היו משקים חקלאיים משמעותיים וגדולים יחסית.