מגזין הפנאי "רייטינג" נפח את נשמתו, אם בכלל הייתה כזו. למעט מדורי הנשמות הטובות למיניהם, מגזיני תרבות ופנאי נעדרים כל בדל אמיתי של משהו לנפש. הכל שם סובב על ריק, או כמו שכתבו חכמים ממני "וילכו אחרי ההבל ויהבלו". בצעירותי הייתי מנוי על מעריב לנוער. מדי יום א' הייתי מדווש על אופניי אחוז להט נעורים אל בית העם של המושב, ופותח את תיבת הדואר כדי למצוא בה את השבועון הפופולרי. שנתיים הייתי מנוי עליו, ואת כל הגליונות שמרתי במגירה שתחת מיטתי. עודף המשקל גרם להינתקות של המסמרים מתחתית המגירה, ובמקביל גם לפקיעת עצביו של אבי מהמחסן ההרסני. קיבלתי אולטימטום לסילוק המפגע, ובמהלך פרק הזמן שניתן לי עלעלתי בעיתונים ושמרתי את מה שבאמת עניין אותי. מכל מסות העיתונים שהצטברו, נותרו גזירי עיתונים בודדים. המחשבה שבמשך אותן שנתיים הייתי משועבד למשהו חסר תוחלת חילחלה לתודעתי, ובאחת למדתי עוד פרק בהתבגרות. עד לאחרונה היו עיתוני כרום חלולים למיניהם מוקצים מחמת מיאוס, עד שגיליתי את "מוצש", שבועון הפנאי והתרבות מבית מקור ראשון. כבר מהגיליון הראשון יכולת לחוש שמדובר במשהו חדש. אחר. הוא לא בועט, הוא לא נשכני, וגם לא גס. הוא חובש כיפה סרוגה, אבל לא גדולה מדי. תחת מטרייה אחת יכולים להיכנס דוסים, חרדים לייט, דתל"שים וגם גלויי ראש שקצו בתרבות הוללת שמסתובבת סביב הזנב של עצמה. בקיצור, יש מקום לכולם. הכיפות למיניהן יודעות ליצור עיתונות טובה: מדורים עם המון הומור עצמי וחן, מודעות לעולם שמסביב והנאה מהחיים הטובים - מוזיקה, אוכל, ספרות, טלוויזיה, ספורט, קולנוע, תיאטרון, אמנות, אופנה ואפילו רכילות מגזרית (הכל בטעם טוב). אלו רק נועדו לתבל את כתבות הצבע המושקעות, שבכל פעם מפתיעות עם פרויקט אחר. מוצש אינו מנסה ליצור עולם זוהר מזויף ולפמפם אותו כמה שיותר, אלא הוא מציג את עולם הפנאי של חברה קצת יותר אינטליגנטית. במוצר החדש יש מעל 80 עמודים. קחו, תתרשמו ותראו שיש יורש לרייטינג. יורש שהתוכן שלו ממלא את עצמו ואולי בגלל זה חיי המדף שלו יהיו ארוכים יותר. בינתיים אני שומר את הגיליונות. נראה מי יישבר קודם - הסבלנות שלי או המגירה.