בדברי הימים של הקולינריה הישראלית שמור מקום של כבוד לשורת מסעדות, שאומנם כבר הלכו לעולמן, אבל היו אלה שסללו לה את הדרך ושהטביעו עליה את חותמן. השפים שלהן היו עלומי-שם ולא נמנו עם הסלבריטיס נוסח היום, אבל הארוחות שבישלו שמו בכיס הקטן את אלה המוצעות במסעדות הצמרת העכשוויות. הן לא היו פלצניות, ומאחורי התפריט שלהן לא הסתתרו שמות מפוצצים, שבינם לבין המוגש בצלחת אין שום דבר משותף. כולן התאפיינו בייחודיותן ומהן ינקו מסעדות העילית של היום את תורת הבישול שלהן.
הגדולה מכולן הייתה מסעדת הגורמה הירושלמית "פינק", בהנהלתם של מולי ורוטשילד. צמד החמד הזה לימד את הסועדים פרק ראשון וייחודי של ארוחה אירופית לשמה. המלצרים שעבדו במסעדה הזאת היו קבועים ומקצועיים, עם תרבות קולינרית רבת-שנים - לא כמו זו המאפיינת את אלה של "היום-פה-מחר-שם". הם לבשו חליפות צחורות, ענדו עניבות-פפיון שחורות, הבחינו היטב בין יין ליין. שירתו כל שולחן א-לה-קארד ולא במזנון חופשי והמוני.
הסועדים ב"פינק" היו כל ה"מי ומי" של צמרת המדינה, שסמכו, בעין עצומה, על המלצרים שבחרו והגישו להם ארוחה כלבבם. המלצר האישי שהוצמד לכל סועד היה זה שידע, בדיוק, מה שבטנו באמת משתוקקת. ל"פינק" הובאו כמעט מדי יום מטעמי העולם, טריים-טריים, בטיסה מיוחדת, כדי לרצות את קיבתם העדינה של הסועדים הנכבדים. בצד ארוחות השחיתות נחתמו כאן עסקות וחוזים חשאיים בין מדינות, שרק אוזניהם הכרויות של מולי ורוטשילד היו, אומנם, שותפות להם, אבל שמעולם לא ההינו לחשוף אותם לרשות הרבים.
