כתוב בפרקי אבות (פרק ה'): [ג] עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: רבים מכירים את המשנה הזאת כי לומדים אותה כל שנה, אבל דומני כי לא רבים מסבירים לעצמם שכל הנסיונות של אברהם אבינו ובכלל, הן בתחום האמונה. אברהם אבינו מכונה בפי רבותינו 'ראש המאמינים' כי עמד בכל הנסיונות בלי שאמונתו תתרופף חלילה. להפך, העמידה שלו בנסיונות הוכיחה כי הוא מתחזק והולך בעוצמת האמונה, והתורה מעידה על כך בפירוש בסוף הפרשה הבאה, פרשת וירא. לפני כמה שנים דיברנו על תהליך ההתחזקות שלו באמונה וכעת נתבונן באירוע או שנים מאלה שהתורה מספרת לנו עליהם בפרשת השבוע שלנו, פרשת לֶךְ-לְךָ, וננסה להבין את תהליך ההתחזקות שלו באמונה ואולי גם נצליח לזהות את מקומה של האמונה בדרכי הפעולה שבחר אברהם אבינו.
הפרשיה הראשונה בפרשת השבוע מסתיימת בפסוק קצר (בראשית י"ב): [ט] וַיִּסַּע אַבְרָם, הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. מיד אחר כך מסופר: [י] וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. ברור מן ההקשר שזהו ניסיון נוסף שחווה אברהם אבינו, כאשר מיד כשהוא מגיע לארץ המובטחת, נאלץ להגר ממנה מפני הרעב. גם במצרים הוא חווה מצבים קשים אבל סוף טוב - הכל טוב (פרק י"ג): [א] וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלוֹט עִמּוֹ--הַנֶּגְבָּה. [ב] וְאַבְרָם, כָּבֵד מְאֹד, בַּמִּקְנֶה, בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב. לענייננו, כאשר הוא מתהלך בארץ, כתוב שהכיוון שלו הוא: הַנֶּגְבָּה וגם כאשר הוא חוזר ממצרים כתוב שהכיוון הוא: הַנֶּגְבָּה. בכל התנ"ך אין עוד הַנֶּגְבָּה, המלה הזאת מופיעה רק כאן. בלשון המקרא מקובל שבמקום ל... המורה את הכיוון - לַנֶגֶב, כותבים ה... הנגבה. אבל לכאורה היה מספיק לכתוב נֶגְבָּה, כמו שכתוב מִצְרַיְמָה, לשם מה תוספת האות ה' בראש המילה?
בתרגומי התורה המלה הזאת מתורגמת לדרומא בשתי הפעמים וכך גם מפרשים הפשטנים כגון רש"י ואבן עזרא. רש"י אומנם מציין שבדרך ממצרים לארץ ישראל כיוון התנועה הוא דוקא לצד צפון, אבל הכוונה היא היא שהלך לדרומה של ארץ ישראל, לחבל ארץ שמכונה 'נגב'. ואמנם, מיד בהמשך כתוב: [ג] וַיֵּלֶךְ, לְמַסָּעָיו, מִנֶּגֶב, וְעַד-בֵּית-אֵל--עַד-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה, בֵּין בֵּית-אֵל, וּבֵין הָעָי. כלומר, בפסוק הזה 'נגב' זה בפירוש שמו של חבל ארץ ולא של כיוון. אלא שדוקא כאן ברור לגמרי שמדובר באיזשהו תהליך התקדמות של אברהם אבינו, מִנֶּגֶב וְעַד-בֵּית-אֵל, שגם אם 'נגב' זה סתם כינוי לחבל ארץ או לצד דרום כמוקבל בתנ"ך, הרי ברור שבֵּית-אֵל מבטא מדרגה רוחנית נעלית. וזה גם מובן מהפסוק הבא: [ד] אֶל-מְקוֹם, הַמִּזְבֵּחַ, אֲשֶׁר-עָשָׂה שָׁם, בָּרִאשֹׁנָה; וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם, בְּשֵׁם ה'.
הרב גינזבורג שליט"א מביא את הזוהר שמפרש את שתי הפעמים שכתוב הַנֶּגְבָּה, כרמות שונות של התקדמות רוחנית. בפעם הראשונה כתוב: "סליק לדרום, ותמן אתקשר כדקא יאות, וסליק לדרגי' דדרום". סליק לדרום עליה ראשונה, אתקשר עליה שניה וסליק לדרגי' דדרום עליה שלישית, לאיזו מדרגה של דרום חדש, שאולי בע"ה נזכה להבין מה זה. הרב מביא את פירושו של ר' לוי יצחק זצ"ל, אביו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', המסביר כי פירוש זה של הזוהר מבוסס על העובדה שבפסוק הקצר הזה, חמש מלים בסך-הכל, יש שלושה פעלים: וַיִּסַּע, הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ. כל פועל מבטא מדרגה בהתקדמות הרוחנית. את הַנֶּגְבָּה השני מפרש הזוהר בביטויים חדשים: תָּב לאתריה, לדרגא עלאה דאתדבק ביה בקדמיתא; כלומר גם במצרים שמר על דבקותו במדרגה הרוחנית שאליה הגיע לפני שירד לשם. דרגא עלאה דאתאחיד ביה בקדמיתא; ביטוי חדש, התאחדות. אחר כך שוב חוזר על הביטוי אתר דאתדבק ביה בקדמיתא.
עד כאן יש לנו ארבע מדרגות של התקדמות בדרכו של אברהם אבינו, סליק, אתקשר, אתדבק, אתאחיד. רק לקחת את השורש והפירוש מובן, כי זה כמו בעברית. עד כאן ההתקדמות היא אל הנגב, אבל בפסוק האחרון שציטטנו, הוא נע מִנֶּגֶב וְעַד-בֵּית-אֵל. על כך אומר הזוהר שהמדרגה אליה הגיע, הנגב, היא כעת נקודת המוצא שלו בדרך העולה אל בית אל, ומונה חמש מדרגות של התקדמות נוספת: לעלמא עלאה, סתימא, עמיקא, לעילא, עד אין סוף. נו, אז אולי כעת אנחנו מבינים מדוע אברהם אבינו מכונה ראש המאמינים, אבל מה אנחנו אמורים ללמוד מזה ליישום בפועל?
מי שמאמין לא מפחד בפרק הבא (י"ד) מסופר על מלחמת המלכים, ארבעה מלכים שבאו מהצפון תקפו וגברו על חמישה מלכים שהיו בארץ כנען. התורה מספרת שעוד לפני המערכה העיקרית, המלחמה להכנעת סדום ועמורה שמרדו בהם, הם השתעשעו בהחרבת כל מי שנקרה בדרכם: (...) וַיַּכּוּ אֶת-רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם, וְאֶת-הַזּוּזִים בְּהָם; וְאֵת, הָאֵימִים, בְּשָׁוֵה, קִרְיָתָיִם. [ו] וְאֶת-הַחֹרִי, בְּהַרְרָם שֵׂעִיר (...) וַיַּכּוּ, אֶת-כָּל-שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי--וְגַם, אֶת-הָאֱמֹרִי, הַיֹּשֵׁב, בְּחַצְצֹן תָּמָר. רק אחר כך התפנו לטפל במורדים. המלחמה נסתימה בנצחונם המוחץ של התוקפים והם כמובן לקחו שבויים: [יב] וַיִּקְחוּ אֶת-לוֹט וְאֶת-רְכֻשׁוֹ בֶּן-אֲחִי אַבְרָם, וַיֵּלֵכוּ; וְהוּא יֹשֵׁב, בִּסְדֹם. אברם ישב הרחק מסדום ולא היה מודע לכל ההתרחשות הזאת. [יג] וַיָּבֹא, הַפָּלִיט, וַיַּגֵּד, לְאַבְרָם הָעִבְרִי; וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי, אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר, וְהֵם, בַּעֲלֵי בְרִית-אַבְרָם.
מי היה הַפָּלִיט ומה היה האינטרס שלו להגיע עד אברם ולספר לו? (רש"י): זה עוג שפלט מן המלחמה; והוא שכתוב (דברים ג'): [יא] כִּי רַק-עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים (...) וזהו נִשְׁאַר, שלא הרגוהו אמרפל וחבריו כשהכו הרפאים בעשתרות קרנים. ומתכוין שיהרג אברם וישא את שרה: רש"י מביא את הדברים מן המדרשים, אבל צריכים לנסות להבין מה הולך פה. מילא שאומרים שהתכוון לקחת את שרה אחרי שאברהם יפול במלחמה נגד המלכים, כי איזה אינטרס אחר כבר יכול להיות לו לרוץ עד אברהם לספר לו שאחיינו נשבה?! אבל מה גרם לו לחשוב שאברהם יצא למלחמה שנראית מלכתחילה חסרת כל סיכוי? הוא עצמו, הפליט, היה מהרפאים, ענקים שרק המראה שלהם הפיל אימה על רואיהם, ובכל זאת ניגפו בפני אותם מלכים, אז למה חשב שאברהם יצא למלחמה כזאת חסרת סיכוי?
אומר כ"ק הרבי מליובאוויץ', המפתח לתשובה נמצא באותו מדרש שממנו מצטט רש"י. שם (מדרש רבה) כתוב: ולמה נקרא שמו עוג, שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות. המצות מכונות מיכלא דמהימנותא והן מבטאות אמונה שלמעלה מהשכל. מכאן הסיק עוג שכדי להציל את לוט, אברהם יצא למלחמה מתוך מסירות נפש, פעולה שאין לה שום מקום מצד השכל. ואכן צדק עוג; הוא צדק בכך שעל-פי שכל, לאברהם לא היה שום סיכוי נגד אותם ארבעה מלכים שהיו מגובים בצבא מספיק חזק כדי להכות את חמשת הערים, סדום והסמוכות לה, והוא גם צדק בהערכתו שאברהם יצא למלחמה למרות שעל-פי שכל אין לו שום סיכוי. אבל הוא טעה בהערכה שאברהם יפול במלחמה. אברהם ניצח והשיב את השבויים ואת הרכוש, כמסופר בפרשת השבוע.
אפשר להמשיך לדון בדמותו של אברהם אבינו ומאד מתחשק לעשות זאת, כי זה פשוט תענוג. אבל יש גם אקטואליה שצריכים להתייחס אליה למרות שהחלק הזה רחוק מאד מלהיות מענג. דומני כי שתי רשימות בענייני אקטואליה שראיתי היום, מבטאות היטב את ההרגשה הכללית לגבי המתחולל אצלנו. מדובר בשתי תופעות בולטות שלענ"ד שורשן נעוץ בהינתקות שלנו מדרכו של אברהם אבינו, דרך האמונה. האחת דנה ב
התנהלותה של המשטרה כלפי אזרח תמים, באלימות קשה וחסרת כל הצדקה והאחרת דנה בהתנהלותו של האיש המופקד על בטחון המדינה, שלמעשה מפקיר את הביטחון בכך שהוא מונע מצה"ל מהלך התקפי לניטרול משגרי הרקטות בדרום הארץ. ודומה ששתי התופעות כרוכות זו בזו, ניזונות זו מזו, ושתיהן גם יחד משקפות אבדן מוחלט של אמונה בבעלותנו על הארץ שניתנה לאברהם אבינו, ראש המאמינים.
כי כאשר מערכת הביטחון על מסגרותיה השונות עושה כל מאמץ "להגן על הפלשתינים" התוקפים, או לפחות מתגרים ביהודים, ובו-זמנית היא משקיעה המון כוחות במניעת כל אפשרות של התגוננות מיהודים, היא מכריזה בכך על השקפת עולמה שהארץ הזאת שייכת להם לא לנו, שאנחנו כאן כובשים זרים. וככובשים, עלינו להבין ללבם הנדכא של הכבושים ו"להכיל" את מחאותיהם, לפחות כל עוד לא הגיעו לכדי שפך דם ממש. ועל בסיס אותה השקפת עולם התאבדותית אפשר להסביר גם את החרבת בתי היהודים וכו' וכו'. וכאשר העולם מתהפך עד כדי כך שהאחים מוצגים כאויבים והאויבים האמיתיים מוצגים כקרבנות, מה הפלא שהמשטרה לזרועותיה השונות מסתאבת והולכת וכבודו של אדם, כל אדם, אינו נחשב בעיניה לכלום?! נו, מציאות לא נעימה, נותר רק לייחל להבטחה שמביא לנו הנביא (ישעיהו מ') בהפטרת השבוע: [יד] אַל-תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב, מְתֵי יִשְׂרָאֵל; אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם-ה', וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.
