הפירמידה של משה לדור

כתב האישום והכרעת הדין מבטאים רק חלק ממה שאירע קודם לכן, בתחילתה של הפרשה. בשורות שלהלן נזכיר כיצד נולדה הפרשה, מה באמת חיפשו רשויות התביעה והחקירה בישראל, ומה נפסק בסופו של דבר. הצגת הדברים חשובה כדי להעמיד דברים במקומם. הפרשה החלה בפברואר 2007. ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט החליט למנות את ויטה למנהל מינהל הכנסות המדינה. מתנגדיו של ויטה, שפעלו להכשילו, הזרימו מידע מגמתי לנציבות שירות המדינה ולפרקליטות. הטענות העיקריות שהועלו: ויטה פעל בניגוד לחוק כאשר סייע לכמה אוליגרכים, ואפשר להם להכשיר/להלבין מיליארדי דולרים שהוחזקו בחו"ל תמורת תשלומי מס בישראל בהיקפים קטנים ביותר. בכך, נטען, חסך ויטה לאותם אוליגרכים תשלומי מס בישראל בהיקף של מאות מיליוני דולרים, לכל אחד, סכום שנגרע במקביל מהכנסות המדינה ממיסים.

החקירה הסמויה

הטענות הללו הובילו לחקירה סמויה שנערכה בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ובליווי צמוד של מי שכיהן אז כפרקליט המדינה, ערן שנדר (משה לדור מונה לתפקיד פרקליט המדינה בדצמבר 2007, ומאז התייחס לתיק זה כאל 'תיק דגל'). את דבר החקירה חשפנו לראשונה ביום 23.02.07 – עוד בטרם ידעו ויטה ופרקליטיו על אודותיה. תיקי הנישומים נבדקו לעומקם, ובהם: מיכאל צ'רנוי, ארקדי גאידמק, דן גרטלר, וגם תיקו של איש העסקים לב לבייב. ידיעות רבות פורסמו בדבר החשדות, גם ב-News1, כמו בכלי תקשורת אחרים. תצלומיהם של אותם אוליגרכים-נוצצים הוקרנו שוב ושוב בערוצי הטלוויזיה, ושמו של ויטה הוצמד אליהם כמי ששיתף פעולה כדי להונות את המדינה. באותה תקופה הפחידו את כולנו שהנה-הנה, אוליגרכים הצליחו להגיע גם לקודש הקודשים - רשויות המס, ולקנות פקידים בכירים ביותר שיעשו את רצונם. מגמה זו השתלבה במאבק הכולל שנוהל מצד הפרקליטות והמשטרה נגד אוליגרכים ממדינות חבר העמים, שתכליתו הייתה: למנוע מהם דריסת-רגל בחברות מובילות במשק. מצ'רנוי, לדוגמה, נמנעה הזכות לרכוש חברות גדולות. במשך תקופה ארוכה מאוד אף נמנעה ממנו הזכות לקבל אזרחות בישראל. לא צריך להיות בעל דמיון פורה במיוחד כדי להבין: החוקרים חיפשו ראיות לתשלומי שוחד שקיבל שוקי ויטה, כביכול, מאותם אוליגרכים, בהיקף של מיליוני דולרים. חשדות אלה הופרכו, כמובן. שכן: שוקי ויטה לא קיבל שוחד מאיש. לא מאותם אוליגרכים ולא מנישומים אחרים. את זאת יודעים היטב גם החוקרים וגם התובעים במשפטו. אלא שהפרקליטות, שכבר הייתה מסונדלת – גם בטיעוניה לבית הדין לעבודה - בהתנגדות למינויו של ויטה לתפקיד מנהל מינהל הכנסות המדינה, לא עצרה בזאת. באותה עת עסקה הפרקליטות גם בפרשת רשות המיסים (א'), שבעטייה הודח ג'קי מצא מתפקידו כמנהל רשות המיסים. שוקי ויטה 'נתפס', ומראש, כבכיר נוסף שסרח וקיבל שלמונים, כביכול, על-אף שלא היה לכך שום בסיס.

נסיבות ההתנפלות על וינרוט

בשנת 2008, שנה לאחר שנפתחה החקירה המקורית נגד ויטה, ולאחר שהחוקרים לא הצליחו למצוא ולו בדל-ראיה לחשדות המקוריים, החלה התפנית השלילית, המגמתית והמסוכנת שהולידה את האישומים המיותרים נגד וינרוט ונגד ויטה. בהובלתו של לדור, כמובן. במקום להודות בכך ששוקי ויטה טוהר בחקירה מהחשדות הכבדים שיוחסו לו, ובמקום לטפל בויטה בהתאם לדין המשמעתי (כפי שטופלו אחרים) - אם אכן ביצע פעולות ו/או קיבל החלטות (הנוגעות לאותם אוליגרכים) תוך חריגה מסמכותו כפקיד שומה - הופנו החוקרים, בגיבוי מלא של פרקליט המדינה משה לדור, כדי לחקור חשדות, שלא היו ולא נבראו, לקשרי שוחד בין וינרוט לבין ויטה. ומהו אותו שוחד? הנחה בשכר טירחה, כביכול, שקיבל ויטה, בגין ייצוג משפטי שקיבל מוינרוט. החקירה בכיוון זה הייתה כל-כך מופרכת, מתחילתה ועד סופה, עד-כי ניתן היה לטעון: מוטב היה להם, לחוקרים, לחקור את ויטה לא בגין קבלת שלמונים, אלא בגין טיפשות. שהרי ממה נפשך:

• אם אכן חמד ויטה בקבלת הנחה אגב "סידור" שומות פנטסטיות לאותם אוליגרכים הנמנים עם לקוחותיו של וינרוט, הכיצד ויתר על "חלקו" בחיסכון ש"סידר" כביכול לאותם אוליגרכים, על-חשבון קופת המדינה, בהיקף כולל של מאות מיליוני דולרים?;

• ואם אכן פעל להיטיב באופן בלתי חוקי עם לקוחותיו של וינרוט, הכיצד לא ביקש/קיבל חלק משכר הטרחה ששולם לוינרוט בסכום כולל של עשרות מיליוני שקלים?

מעבר לאישום שייחס לוינרוט מתן שוחד לויטה – בצורת ייצוג במחיר מופחת (אישום זה הופרך); ולויטה קבלת שוחד מוינרוט בצורת ייצוג במחיר נמוך (אישום זה הופרך) - כתב האישום כלל האשמתו של ויטה בסידור הטבות מיוחדות ובלתי חוקיות לאותם אוליגרכים, לקוחותיו של וינרוט, וזאת על-אף שלא נמצא ולו מקרה אחד שויטה קיבל שוחד ממי מהאוליגרכים או אנשיהם. לית מאן-דפליג: היה זה האישום העיקרי נגד ויטה-וינרוט, שייחס לשניים קונספירציה כדי לגזול מאות מיליוני דולרים מקופת המדינה. אם אכן סודרו הטבות לאותם מיליארדרים בהיקף של מאות מיליוני דולרים ו/או הטבות נוספות וחריגות הנוגדות את הדין, הרי שזה הסיפור המרכזי. זה העיקר בכתב האישום. אם אכן ויתר ויטה, שלא כדין, לאותם אוליגרכים על תשלומי מאות מיליוני דולרים במיסים, הרי שעליו חלה החובה להסביר מדוע נהג כך.

השופט נויטל קיבל גירסת ההגנה

השופט נויטל נאלץ, מחמת זאת, להכריע באישום הנ"ל, לאחר ששמע את טיעוני התביעה וכן את טיעוני ההגנה של וינרוט ושל ויטה. בסופו של דבר, על-פני עמודים רבים, הוא פירט מדוע אין לקבל את עמדתה הדווקנית של התביעה, ומדוע ניתן לקבל דווקא את טיעוניהם של וינרוט-ויטה. וכך כתב השופט (ציטוט): "מהראיות עלו האפשרויות הסבירות הבאות, החלופיות לגירסת התביעה, שההסתברות לקיומן של אפשרויות אלה על-פי הראיות היא מהותית, לעניין אישום ראשון:

• לא ניתן לשלול את גרסת ההגנה שלפיה אין בהסכמי המס של צ'רנוי וגאידמק הטבות, לרבות הטבת מס, לנישומים, לקוחותיו של נאשם 2, ושהסכמי צ'רנוי וגאידמק אינם בהכרח בעייתיים למדינה. כפועל יוצא, עצם נכונותו של נאשם 1 לכרות הסכמים אלה, אין לפרשה בהכרח כפעולה "בעד" שוחד.

• לא ניתן לשלול את גרסת ההגנה שלפיה מיסוי הכנסות בחו"ל לא הוסדר ולא מוסה בהסכמי המס דנן, ולא ניתן בהם פטור ממיסוי לנאמנויות הזרות, וכפועל יוצא, שוב, עולה ספק סביר לגבי התקיימותו של רכיב ה"בעד".

• לא ניתן לשלול את גרסת ההגנה שלפיה ללקוחות נאשם 2 צ'רנוי וגאידמק, לא נוצרה בהסכמי המס "הכרה" בהון. לא ניתן לשלול את גרסת ההגנה שלפיה הסכם גרטלר היה הסכם ככל הסכמי היהלומנים.

• לא ניתן לשלול את גרסת ההגנה, שלפיה העובדות שבמבוא להסכמי המס דנן הן הצהרות הנישום ותו-לא (ה"הואילים", לרבות בעניין ה"הון"), ושמס הכנסה לא נחשב כמי שהסכים להן.

• במישור ה"חוץ מיסויי" - הפלילי ו/או הציבורי, לא ניתן לשלול שלא הייתה "תמורה" כזו בהסכמי צ'רנוי (סוגיית האזרחות/התושבות) וגאידמק".

מהכרעת הדין עולה: האישום העיקרי בגינו נפתחה החקירה בפברואר 2007, הופרך מכל וכל; התביעה לא הצליחה להוכיח מאומה מאותם טיעונים כבדי-משקל; קופת המדינה לא ניזוקה; אותם אוליגרכים, כנישומים, לא קיבלו הנחות בלתי חוקיות ולא שילמו מיסים בהיקף נמוך יותר מזה שהיו מחויבים על-פי דין; הרעש והמהומה שיצרו הפרקליטות והמשטרה, בעצם העמדת ויטה ווינרוט לדין באשמה למתן/קבלת שוחד - באופן מיותר ובלתי מוצדק מלכתחילה, נוגסים יותר מכל באמון הציבור ובשלטון החוק.

מיותר כמעט להדגיש: בדברים שלעיל אין כדי להטיל דופי בזכויותיו של לדור בפרשות גדולות אחרות, באומץ ליבו, ובמאבקו לביעור השחיתות. בפרשה דנן שגה לדור כשסימן את וינרוט כמטרה, כ'תיק דגל'. מוטב שיפנים את פסק דינו של השופט נויטל, ויימנע, יחד עם אנשיו, מכל ניסיון לשכתב את פסק הדין ולהפיץ בדותות בקרב הציבור.

[לחסינות שביקש לעצמו פרקליט המדינה משה לדור - מכתב תביעה שהגיש ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, אתייחס בנפרד].