המחזה מתרחש בלנינגרד (שכיום חזרה לשמה המקורי - סנט פטרבורג) בתקופת מלחמת העולם השניה. ברקע -הפצצות לנינגרד בידי הגרמנים, ששמו מצור על העיר, שארך שלוש שנים. התושבים האמיצים עמדו בגבורה בהרס הכמעט טוטלי, ברעב האיום שבו נספו מאות אלפים. בדירה שמצאה בבית שרובו נהרס, מנסה ליקה בת ה- 16 לשרוד את הכפור הרוסי. כשמגיע לדירתו מאראט בן ה-18, הוא נדהם לגלות שהדירה כמעט ריקה מרהיטים, ובמיטה נמצאת הנערה. את הרהיטים שרפה בתנור כדי להתחמם.
לאט לאט נוצר קשר ביניהם, ובעקבותיו גם רגש. היא קצת מסויגת, וחולמת להיות רופאה. בעוד הוא שרוי בחלומו להיות מהנדס גשרים. הפרטים הקטנים חושפים בפנינו (שלא ידענו רעב ומצוקות כפי שחוו הרוסים במלחמה) - תמונה ריאליסטית ונוקבת שלא ידענו אותה. העיצוב של הבימאי מעניק להצגה נופך עוד יותר ריאליסטי הודות לאופן בו העמיד אותו בקומפוזיציה כה מיוחדת.
באחד הימים מגיח לדירה בחור שלישי, ליאונידיק, שחובר לשניים ויוצר כאן משולש אהבה לא ממומש. כל הרגש מופנם. הם עצורים, ואינם מגלים את אשר עם ליבם. רק אלי נעים כ"מאראט”, בקולו מלא הרגש, מסגיר יותר רגש כלפי הנערה.
בהמשך, שני הבחורים מתגייסים לצבא. התוצאות של חזרתם משנות את כל התמונה. שנים מהשלישיה נישאים, והשלישי נשאר רק כחבר, אך הקערה מתהפכת שוב בהמשך. הדרמה מאד מעודנת, בלי קללות וניבולי פה, או שימוש במין ככלי עזר להצלחת ההצגה. כאן - המשחק הרגיש והמושלם של השלושה, גורם לקהל להזדהות עם כולם, ולהרגיש כחלק מההתרחשות. חלק חשוב בזה יש גם לתרגום שעשה דניאל סטופין, אף הוא בוגר בית צבי כמו השחקנים, ששליטתו בשפת האם, רוסית, ובשפה העברית, עמדו לו ליצור שפה קולחת, לא כבדה ותיאטרלית, כזו שנכנסת הישר ללב הצופים.
אירית דקל כ"ליקה" - יפה עם עינים שחודרות עד לסוף האולם, ועם קול צלול וברור ומשחק נהדר. מיכאל גמליאל, ששיחק בשנות לימודיו בבית צבי בתפקידים ראשיים ב"אידיוט" של דוסטויבסקי ועוד, מתחבר לבימאי מלצב, שגם היה מורו וביים אותו בבית צבי, ועושה בצורה נוגעת ללב את תפקיד ליאונידיק, במיוחד כשהוא חוזר קטוע יד מהקרב. אלי נעים, הוותיק מבין השלושה, מצליח להחדיר רגש גם להפקה רוסית מאופקת ומעודנת זו.
בסך-הכל - זה לא כבד כמו צ'כוב, אך מרתק ונפלא בגלל סך כל המרכיבים בהצגה שנזכרו לעיל.
קלאסיקה רוסית אופיינית על-רקע מרתק.
