עשירון טרוט-יכולת, מה יש לו בחייו? השמש שלו אינה מתוצרת דולצ'ה וגבאני, הלחם לא מתוצרת ארמאני וגם לא העששת, כך שהוא מוכרח לאמץ את רעיון אהבת הגורל (amor fati) של ניטשה, הקורא לאדם לקבל את החיים על סבלם וייסוריהם. לחלופין, ההומו-ממוּצעוס יכול לפנטז על מדינת האוטופיה של אפלטון, שבה אין קניין פרטי והבדלי מעמדות (חזונו של הפילוסוף היווני מתגשם היום במולדתו מוכת הצנע, שבה כולם אכן התרוששו). והנה, ערוץ 10 מציע לאפרפרי-הכיס אפיק נחמה נוסף: להתענג על עושרם של אחרים.
סדרת הדוקו 'מעוּשרות', המהווה למעשה פיפ-שואו אל עשירי ארצנו, מנסה לגרום לצופה עונג פרוורטי: לתסכל אותו, ובו-בזמן לפטם אותו בצילומי בריכות פרטיות, סלונים מצופי "טיח פיגמנטי" (מה זה?) ומיטות אפיריון בגודל תחנת דלק. אך למרות שיש משהו זימתי בהצצה נדיבת המחשוף, קשה להתענג עליה. זוהי תזכורת בוטה מדי לכך שמדינת ישראל היא פילגש המוחזקת בידי קומץ משפחות.
פרודיה עצמית וגם עקרות רוחנית שעשוע, לעומת זאת, לא קשה להפיק מהדוקו 'מעושרות', המפלרטט עם גיבורותיו ובו-בזמן לועג להן - באמצעות עריכה ופסקול שהופכים אותן לפרודיה על עצמן. הפרק הראשון הגיש מחרוזת פנינים מעולמה הרוחני של העשירה העברית. ניקול ראידמן, למשל, לא יודעת את נפשה כשהיא נכנסת לחנות של לואי ויטון. כדי להירגע מהאקסטזה היא גולשת באייפד בעודה מקבלת מסאז'. לאה שנירר מהרצליה-פיתוח צוהלת אל אלוהים: "בראת לי כל-כך הרבה פאנים - שפאן לי!". היא גם הכריזה ש"כל הבוטוקס יוצא לי בשיעור פילאטיס!", אך בגלל ריחוקי המסוים מעולם הטיפוח (פיח בינעירוני הוא האיפור העיקרי שלי) לא הצלחתי להבין אם זוהי ברכה או ברוך.
הרגע הקומי ביותר נרשם כאשר ראידמן, תושבת מגדלי YOO, יעצה לשכנתה העשירה לא פחות, טלי ריקליס (אשתו של משולם), "לעשות כמה שפחות דברים מנקרי עיניים", בעודן מצטלמות לסדרה הכי מנקרת עיניים שהופקה כאן. לאפונת גינה יש כנראה יותר מודעות עצמית. אתי דודאי מסביון הזדעזעה: "הגענו למצב שאנשים בארץ מתעניינים במחיר העגבניות". כולן גם יחד התגאו במנעמי מעמדן. נראה שמרוב פדיקור לא היה להן פנאי לקרוא ש"גאוות אדם תשפילֵנוּ" (משלי).
קל ללעוג לגיבורות 'מעושרות' שהן וולגריות וגוצות אופקים. אך יותר משהן נלעגות הן מעוררות רחמים - בלהיטותן לנפנף בנוצות הפורצלן, בעקרותן הרוחנית, המוסרית (אף אחת מהן לא הזכירה את המילה 'צדקה'). ובכל זאת, למדתי מהן כמה דברים: שאייל גולן הוא פריט נחשק במסיבות האלפיון; שנשים צעירות ממשיכות לתפוס קשישים עשירים בעוד התופעה ההפוכה נדירה כאובך בשלג;
עוד למדתי שיש בי פגם נפשי המונע ממני לקנא בעשירים. אין להם יותר אותיות במקלדת, לא זורחים עליהם שני ירחים, בדידותם אינה עשויה 24 קראט והם לא יירדו אלֵי אָשְמָנים מפורכסים בזיכְרוֹן אהבות רבות יותר.