המחזה "הנון של ראש העיר ירושלים" נכתב בשנות ה-70 ע"י יוסף בר יוסף בנו של הסופר יהושע בר יוסף. המחזה לא הוצג בזמנו כי המחזאי החליט שזה מחזה העוסק באמונה והוא -המחזה אידיאי כדבריו.
לאור כמה אירועים שקרו בזמן האחרון הקשורים בויכוח וה"התנגשות" התמידית בין הדתיים לחילוניים החליט בר יוסף להציע את המחזה כעת לחאן הירושלמי והוא התקבל. אין במחזה שנכתב לפני למעלה מ-40 שנה דבר לא ידוע או מחדש. איש דתי ש"עקד את בנו"כדבריו להגנת העיר העתיקה בירושלים,עובד העירייה, מתגנב דרך מדרגות אחוריות אל לשכתו של ראש העיר כדי להביע את זעמו על שעומדים להציב מצבה לזכר הנופלים בככר העיר עליה יהיה כתוב "נזכור"במקום הנוסח המקובל והדתי "יזכור". ההבדל בין שני הניסוחים הוא שיזכור הכוונה לאלהים ונזכור לתושבי ירושלים.
יש שוני רב בין התנהגות שני האנשים האחד -ירדן- עקשן למרות מראהו הנבוך והנכנע. הוא דתי חובש כיפה.מוצאו העדתי ניתן לזהות מידית.הוא אינו מותר, אינו בוחר במילים, זועם,מארגן הפגנות, עושה הכל פרט לאלימות פיזית. הוא דורש מראש העיר לשנות את הנוסח ואינו מרפה ממנו עד הסוף המר. ראש העיר אדם חילוני,שקול, מנסה לדעתו לדאג לכל תושבי העיר, מאוד דמוקרטי, אנושי, מכניס אורחים בנועם ,ידידותי, הוא ניסה לשכנע בדרכי שלום, לפייס , להבטיח לעובד העלאה בדרגה אך אינו מצליח.
אלה מיצגים בעצם שני מחנות. הדתי העקשן שבמציאות מנסה בכל כוחו שקולו ישמע והכופה את דעותיו על הרוב והמחנה החילוני, הדמוקרטי אשר אינו מתערב בעניני המחנה השני אך אינו מוכן להכנע לתכתיביו. ירדן אינו מוכל לכל פשרה.הוא איבד את בנו על הגנת העיר והוא רואה בכניעתו בגידה בזכר בנו.
אין פתרון לבעיה במציאות ואין פתרון לבעיה גם במחזה.
שלושה הם השחקנים המשתתפים: אריה צ'רנר כראש עיר ירושלים.הוא סימפטי המנסה להקשיב לעובד שלו- אליעזר דוד ירדן המשוחק על-ידי יוסי עיני והמנחה בבחירת מלכת היופי- יונתן מילר תפקיד אפיזודי בסוף המחזה המבוצע היטב ובחן על ידו אך לפי דעתי תפקיד מיותר שאינו מוסיף דבר אך גם אינו גורע דבר.
רוני ניניו ביים וערך מוסיקלית את המחזה בקצב הנכון,התרכז בעיקר,לא הרבה בדברים מיותרים והשמיע פס קול של שירים עבריים מהתקופה שבאו גם כתחליף לסצינות משניות אפשריות.
התפאורה והתלבושות עוצבו על-ידי סבטלנה ברגר.שולחן משרדי,כסאות וגוש סלע שעמד מאיים ליפול מהתקרה כאילו סמל שהעקשנות הדתית מאיימת לחסל את ההחלטה הדמוקרטית של מועצת עיר ובכלל. יורם רותם היה היועץ המוסיקלי בבחירת השירים.
ניניו השתמש בקולות חברי המועצה בלבד בלי להראות אותם בפועל על הבמה כאשר הם מיוצגים ע"י כסאות ריקים. אין ספק שגם כאן יש כוונה לסימליות מסויימת.
משחקם הן של צ'רנר והן של עיני היה טוב מאוד.הם גילמו שני טיפוסים שונים מנוגדים שאין כל אפשרות שאי פעם יפגשו ויגיעו להבנה. עיני בגלמו את ירדן היה כאמור נבוך,מפחד, צנוע, בישן מתיחס בכבוד אל ראש העיר אך הכל למראית עין. הוא לא מותר ,לא משתכנע ורוצה להשיג את מטרתו בכל הדרכים ומבלי לברור באמצעים אם אינו מצליח לשכנע והרגישו שאינם מקבלים את דעותיו. הוא משתמש גם בבנו שנפל ואומר "עקדתי את בני במלחמה"האמונה נותנת לו את הכח.
ראש העיר מאוד ידידותי,עממי יודע שמלחמתו כנראה אבודה, מנסה בשכנוע בפיוס,מציע העלאה בדרגה,מהסס כי רוצה לשמור על השקט. הוא מאוד דמוקרטי, מאוד אנושי, מכניס אורחים , מאוד ידידותי, מתחשב ברוב.
שניהם מוצגים כאנשים חביבים,מלאי רגש.הם יצרו דמויות משכנעות,אמיתיות,כנות אם כי אינך יכול להזדהות עם שניהם אלא אם אתה אינך ישראלי אלא זר המתבונן מהצד בדבר שאינו נוגע לך. כאן יש בעצם מאבק בין האמונה לאדם החופשי הדמוקרטי. אין לי ספק שהבעיה קיימת גם היום ביתר חריפות.היא שורשית,עמוקה ולא ניתנת לפתרון.
לראות או לא לראות: מחזה שאינו מחדש דבר, רק מבליט דעה קיימת. ביצוע טוב מאוד. מציג בעיה באמצעות האות "י" או "נ" שאין לה פתרון.