עצרת זכרון לרבין: איש לא רואה

ניב גלבוע, שמלווה את העצרת בשנים האחרונות מטעם ערוץ 10, עצוב. כשאושרת קוטלר פונה אליו מן האולפן מדי פעם, הוא חוזר שוב על נבואת הזעם שלו, לפיה אולי לא יחזור עוד לשדר מהכיכר. מן המספר הנמוך של המשתתפים הוא מניח שלא תהיה עוד עצרת, ואם תהיה - לא יהיה בה עוד כל עניין תקשורתי. "מה זה אומר עלינו?", תוהה קוטלר לנוכח הערכת מספר המשתתפים הנמוכה (כ-6,000 איש). אבל הרי הערוצים המסחריים בחרו שלא לשדר את העצרת, והשאירו את התיק המעיק הזה לערוץ הציבורי. אפשר לטעון כי שידור מקביל בשלושה ערוצים של אותו אירוע הוא טיפשי ומיותר - אם כי זה בדיוק מה שקורה בכל מסיבת עיתונאים חשובה של ראש הממשלה, למשל - אבל אותם ערוצים לא מצאו גם טעם לעסוק בנושא, לתהות על אופי העצרת, לספר על מורשת רבין, להקרין איזה סרט תיעודי, אפילו להקצות אייטם קטן וזניח. מסביב למהדורות החדשות עסקים כרגיל, שלוש וזהירות טלוויזיה. ובתשע מסתבר שגם בערוץ הראשון לא ממש מתכוונים לבטל את לוח השידורים בפני העצרת. הרבה לפני שהיא מסתיימת, יגאל רביד מסמן שצריך לחתוך. צריך לצאת ולראות עולם. העולם תמיד שמח: פיצוץ באירן, רעידת אדמה בטורקיה, מתקפה פוליטית על סוריה. ואצלנו? אצלנו עצוב. ואף אחד לא רואה את זה.

זוהי העצרת לזכר רבין מודל 2011: פעילים פוליטיים וחברי תנועות נוער ממלאים - טוב, לא ממש ממלאים, אבל מאיישים - את הכיכר; המשפחה נעדרת מן הטקס; הפוליטיקאים לא צובאים על המיקרופונים; נוער הנרות נגוז כמו להבת נר; והערוץ הראשון הוא היחיד שמעביר את העצרת במלואה. אולי מכורח היותו ערוץ ציבורי. וגם בזה הוא מעגל פינות. כשמתחילה העצרת, אפשר אולי להתחיל ולהבין איך קרה שהעצרת זוכה לפרופיל נמוך כל-כך. העצרת שהייתה פעם לאירוע ממלכתי חובק כל, הפכה לטקס זיכרון פרטי של השמאל. הירוק של "מרצ" והשלטים של "שלום עכשיו", ממלאים את הכיכר, דוברי שמאל מובהקים כיוסי שריד ואלדד יניב אוחזים במיקרופון, וה"תג מחיר" שולט בכל. בזה אחר זה מותחים כמעט כל הדוברים את הקו הישר בין רצח רבין לפעולות תג המחיר, עם מעבר בכמה תחנות מרכזיות בארץ המתנחלים. זהו מסר חשוב, אבל האם יש מי שישמע אותו בערב הזה, לבד מעדת המאמינים הדלילה שהתקבצה בכיכר, שממילא לא לה נועדו הדברים? את תקן נציג הימין ממלאת שהרה בלאו, אשת "המגזר הדתי השפוי", כלומר - משהו שהשמאלנים בכיכר יוכלו לבלוע בלי קריאות בוז. היא חורגת מהקו הטקסי ורב הפאתוס של הנאומים ומציעה נאום אישי, מהלב, מספרת כיצד השילה מעליה בהדרגה סממנים חיצוניים של דתיות כדי להיטמע בזרם המרכזי והמחבק. מבט אל ההמון שאינו המון מבהיר עד כמה היא, בעצם, עדיין בודדה. חוץ מתג מחיר, יש עוד דגל לערב הזה: צדק חברתי, כמובן. כמו תג המחיר, גם הוא מוצא את עצמו בכל נאום. פתאום הוא הפך לחלק טבעי ממורשת רבין, איפשהו בין הכן לשלום ללא לאלימות. מסתבר שהצ' ב"יצחק" זה "צדק חברתי" - או כך לפחות עולה מקריאת האותיות-כמו-נשמה של שייקה לוי. גם כאן עולה בבהירות הניחוח הפוליטי, בטקסט שכולו כתב התרסה כנגד ביבי, כשכל תכונה המיוחסת לראש הממשלה לשעבר (קבלת אחריות, יושרה, ביטחוניזם יוני) מנוגדת בעצם לאישיותו של ראש הממשלה המכהן. אבל זו תמונת מראה עצובה של המחאה החברתית. המחאה שהוציאה לרחובות מאות אלפים, מכל קצוות החברה הישראלית כמעט, לא הביאה הערב יותר מאלפים בודדים, ממחנות מוגדרים מאוד. גם הניסיון לטפוח קצת סומק של צדק חברתי על לחייה לא יושיע אותה. בעד למיקרופון של הערוץ הראשון אפשר להבחין בקול הבודד שמנסה להוציא לפועל את הקריאה הקצובה "העם דורש צדק חברתי", בתגובה לדבריו של שריד, אבל אין מי שנענה לו, והוא גווע כשלעומת שעלה. כמעט כמו המחאה החברתית עצמה. גם היא הייתה פה, בכיכר, רק לפני שבועיים, חלושה ומצומקת, נאבקת על חייה. מצבה של מורשת רבין נראה חמור אף יותר.