מחלת הסוכרת נמצאת במגמת עליה בארץ ובעולם וממדיה הובילו כבר בשנת 2006 להכרזתה על-ידי האו"ם כמגיפה כלל עולמית. נתוני המועצה הלאומית לסוכרת מלמדים, כי בישראל כחצי מיליון איש חולים בסוכרת וכחצי מיליון נוספים נמצאים במצב של סוכרת סמויה.
בכל שנה מתגלים בישראל כ-30 אלף חולי סוכרת חדשים וכ-2,500 איש מתים מן המחלה. מחקרים אפידמיולוגים כלל עולמיים מצביעים על נתונים דומים - שכיחות הסוכרת באוכלוסיה הקרובה ל-10%. ההערכה היא, שמספר חולי הסוכרת בעולם הוכפל בשלושת העשורים האחרונים מכ-153 מיליון איש ב-1980 ל-347 מיליון ב-2008, ובשנת 2030 יהיו בעולם כ-472 מיליון חולים.
ניתן אומנם לייחס 70% מהעלייה במספר החולים לגידול באוכלוסיה ולהזדקנותה, אך מספר זה משקף גם את השינוי לרעה בהרגלי החיים והמעבר לאורח חיים "מערבי", דהיינו - תזונה לקויה והעדר פעילות גופנית. אלה מובילים להשמנת יתר אשר עומדת למעשה בבסיס מגיפת הסוכרת. השילוב של השניים זכה לכינוי - Diabesity.
למה גורמת הסוכרת? מחלת הסוכרת מובילה לעלייה ניכרת בשכיחות תחלואה קרדיו-ווסקולרית (התקפי לב, אירועים מוחיים), רטינופטיה (פגיעה עינית עד עיוורון), אי-ספיקה כלייתית ופגיעה במערכת העצבים וכלי דם היקפיים, המובילים לכאבים עזים ולהיווצרות כיבים בגפיים תחתונות, עד כדי צורך בקטיעה. בקרב חולי סוכרת, תוחלת החיים קצרה בכ-10 שנים בהשוואה לכלל האוכלוסיה.
כיצד נערכים למניעתה? ההכרה במימדיה הדוהרים של המחלה ובהשלכותיה הבריאותיות, החברתיות והכלכליות של הסוכרת על האוכלוסיה, הובילה לתובנה שיש לרכז מאמצים ומשאבים כלכליים במניעה ובטיפול במקביל.
בארצות שונות בעולם, מיושמות כבר תוכניות מניעה. בישראל הן נמצאות בתהליכי תכנון ובמספר מוסדות חינוך אף נערכו פיילוטים. על תוכנית מניעה לכלול שלושה אספקטים: חינוך לאורח חיים בריא החל מהגיל הרך, איתור מוקדם של העומדים בסיכון גבוה לחלות בסוכרת ונקיטת אמצעים למנוע את התפתחות המחלה. בסיכון גבוה לחלות, נכללים אנשים הסובלים מתסמונת מטבולית (השמנת יתר בפרט בטנית, יתר לחץ דם, הפרעות בפרופיל שומני הדם וערכי סוכר גבוהים בצום) וכן בנוכחות היסטוריה משפחתית של סוכרת או סוכרת הריונית. הללו יודרכו לשיפור הרגלי תזונה לירידה במשקל והגברת פעילות גופנית, יטופלו באינטנסיביות בגורמי סיכון קרדיו-ווסקולרים אחרים ובעת הצורך יקבלו טיפול תרופתי לאיזון ערכי הסוכר כבר בשלב מוקדם המכונה "טרום סוכרת".
הטיפול במחלת הסוכרת הגישה הרווחת כיום, הינה שיש לטפל בסוכרת בצורה אינטנסיבית כבר בשלביה הראשונים כדי להאט את קצב התקדמותה ולמנוע התפתחות סיבוכים. ניתן דגש על טיפול מולטידיספלינארי על-ידי צוות הכולל דיאטנית, אחות סוכרת, פיזיוטרפיסטים ורופאי סוכרת, עיניים, כליות, נוירולוגים ואורתופדים.
בשנים האחרונות, פותחו מספר תרופות חדשות לטיפול בסוכרת. שתי קבוצות של תרופות (הראשונה נמצאת בשימוש קליני והשנייה בשלבי אישור) הינן תולדה של מחקר בסיסי אינטנסיבי בתחום המנגנונים הפיזיולוגיים העומדים בבסיס איזון רמת הסוכר בדם. יתרונן הוא בהעדר תופעות לוואי של היפוגליקמיה ועלייה במשקל גוף, האופייניות לחלק מהתרופות המסורתיות לטיפול בסוכרת.
הקבוצה הראשונה מבוססת על הורמונים המופרשים במערכת העיכול בתגובה לאוכל (אינקרטינים) ומובילים לעלייה בהפרשת אינסולין מהלבלב. תרופות מבוססות אינקרטינים, מפחיתות את רמת הסוכר בדם, חלקן עוזרות בהפחתת משקל ויתכן שאף מאטות את הרס תאי בטא של הלבלב המתרחש עם התקדמות המחלה. תרופות השייכות לקבוצה זו, כוללות את מעכבי האנזים DPP4 כגון: ג'נוביה, גלבוס, אונגלייזה ותרופות דמויות הורמון ה-GLP1 כביאטה וויקטוזה. קבוצת התרופות השנייה, מווסתת את רמת הסוכר בדם באמצעות עלייה בהפרשתו בשתן, דרך עיכוב החלבון SGLT2.
נושא נוסף אשר נמצא במרכז הדיון הטיפולי, הינו יעדי איזון הסוכר של חולי סוכרת. מחקרים שפורסמו בשנים האחרונות, מצביעים על יתרון משמעותי ל"אינדיבידואליזציה" של הטיפול, תהליך בו מותאמים דרכי הטיפול ויעדי האיזון של החולה הסוכרתי לגילו, שלב מחלתו, סיבוכים קיימים ומחלות רקע.
