מנגד קמו כמה מבקרים חשובים שהתייצבו לימינה של האימפריה, מוכנים להגן על כל פגם שמבקרים אכזריים ינסו למצוא. טים גודמן, הכתב המוביל של ההוליווד ריפורטר, פרסם ביקורת משתפכת על העונה השנייה שבה טען: "כל מי שהתלונן על הקצב האיטי של האימפריה, הוא בוודאי מי שהתלונן על הקצב האיטי בהסמויה ובמד מן. סדרה גאונית שכזו צריכה לנצל את הכלים הטלוויזיונים שעומדים לרשותה ולבנות את העלילה בקצב שמתאים לה. כל הזרעים שנטמנו בסבלנות בעונה הראשונה, פורחים במלואם בעונה הזו והדמויות חדות מאי פעם.
המאבק בין תומפסון לג'ימי (מייקל פיט) בן טיפוחיו, הוא עשיר ומורכב ויוביל אותנו לשיאי טלוויזיה שטרם נראו פה". וורן גיי מניוזוויק העז להשוות בין מד מן ל"אימפרית הפשע" וקבע: "שתיהן סדרות בולטות עם שתיקות רהוטות והרחוקות מסיום. התחקיר התקופתי ראוי לתשבוחות, הדיוק בפרטים מרהיב ויותר מכל - מעל שתיהן שרויה תחושת רדיפה ההולכת ומתעצמת ככל שהעונות מתארכות והתחושה הזו היא מה שמנחה את גורלן של הדמויות".
אז איפה נמצאת האמת? אי שם באמצע. האימפריה התייצבה לעונה שנייה (שאושרה אגב אחרי שידור פרק הפיילוט באמריקה. אם כבר מדברים על החלטות מהירות) כשהיא מלווה ביחסי ציבור מאסיביים, קהל מעריצים יציב וציפיות בשמיים. אחרי 12 פרקים שגררו מספר דו-ספרתי של מיליונים למסך ועידכון מחדש של תו התקן לשחזור תקופתי ואומנותי, היה ברור שיהיו אנשים שיתאכזבו. לא סתם משווים אותה בביקורות ל
שובר שורות, הסמויה ו"מד מן" (למרות שבניגוד לשלושתן, "אימפרית הפשע" מעולם לא הייתה סדרה של מבקרים בלבד). גם היא נאלצת ללמד את הצופים שלה ערכים חדשים שיהפכו לחלק מהנורמה רק בעוד כמה שנים: ריבוי עלילות, משקל רב לדמויות המשנה, סיפורים שאינם נעים תמיד בקו לינארי והתפתחות איטית ומהורהרת שנפרשת לאורך פרקים רבים ולא תמיד מסתיימת בקליפ האנגר טלנובלי.
הרעננות, הסקסיות והמקוריות עדיין שם (תנו אמי לפאז דה לה חוארטה), פשוט התרגלנו ואנחנו מצפים ליותר. יותר אלימות, יותר עומק, יותר דיאלוגים מהודקים, יותר מופעים מרובבי משתתפים ויותר כתיבה משובחת וסצנות עוצרות נשימה. אחרי הכל, זאת אשמתם. הם הרגילו אותנו לקבל את הטוב ביותר.
