בסוף המאה ה-19 בגרמניה, כשהאנטישמיות משתוללת סביב, מתפתה לאה, אלמנה יהודיה, לשלוח את בתה למשפחה יהודית טובה בארגנטינה, כדי שתעבוד שם ותינצל מהפרעות באירופה. אסתר, הנערה בת ה-13 מופקדת תמורת סכום נכבד בידי גבר טוב לב כביכול, שבהמשך מתגלה כסרסור זונות. את הנערות שהוא צד באירופה הוא מייעד לבית הבושת אותו מנהלת אשתו בבואנוס איירס.
את ה"חניכה" למקצוע עוברת אסתר כבר באוניה. האירועים מוצגים באופן ריאליסטי ונוקב. בית הבושת מנוהל בחינניות על-ידי רוחה רוסה (אסתי זקהיים המצוינת, שהתפקיד כמו נכתב עבורה). הופעתה הדשנה, האימהית, וכשרונה ליישר הדורים עוזרים לה בעבודתה כ”מאדאם”. ה"נערות" בבורדל - סופיה (מאיה גסנר), קלרה (ליבי טננבאום) ומרים (מיכל פוליצר) מאד עסיסיות, מתנועעות יפה הודות לכוריאוגרפיה של ליאת אקטע המוכשרת ועזרת מיכל נתן מלכת הפלמנקו ונוגעות ללב בחום וברגש שהן מקרינות. גם רוברטו פולק כסרסור, נוטל חלק מוצלח בקטעי התנועה. רוברטו, דרום אמריקני במוצאו, נראה, משחק ומתנועע נפלא. הוא פשוט מתעלה על עצמו בתפקיד שנועד עבורו.
מתאים לימינו אנו אורלי טובלי כלאה, אמה של אסתר, משחקת בטבעיות וברצינות שהולמת את התפקיד, שכה שונה ממה שנדרש מכל היתר בהמשך. מה שמודגש גם בבגדיה ובאיפור המינימלי, לעומת הצבעוניות באיפור יתר הנשים. שירה עדן כאסתר, מקסימה וצובטת את הלב. עודד מנסטר רב הקסם, נפלא בכל תפקידיו - כקברן, כאנחל - אהובה של אסתר וכדויד. כל תנועה שלו ומבט הם בעלי משמעות. ועל כל אלה מנצחת הבימאית הכה מצליחה דליה שימקו. היא גם עיבדה את הספר למחזה יחד עם אילן שיינפלד, הסופר. ותוצאות עבודתם המשותפת צלחו יפה. מעבר לעלילה - יש ביצירה ביקורת על השחיתות שפשתה בקרב היהודים הדתיים והמקפידים על המסורת בארגנטינה, ובה בעת - לא מפריע להם לבקר בבתי בושת בלי נקיפות מצפון. משהו בנוסח ההתדרדרות המוסרית ששררה בשומרון בימי בית ראשון - והביאה לאבדן ממלכת ישראל ועשרת השבטים.
גם אם נדמה שהעלילה (שאת המשכה תראו בהצגה ותקראו בספר) מתאימה לימינו אנו, כשסרסורים למיניהם מייבאים בחורות מרוסיה כביכול לעבודה הגונה, והופכים אותן לזונות בישראל - הרי שאת העלילה רקם שיינפלד עוד הרבה קודם לכן. התחקיר על הנושא בלבד ארך לו כמה שנים. והתוצאה - הצגה יפה וויזואלית, מבוצעת מעולה, מרתקת ומדברת ללב כל אחד.
