וזה אומר שבקרוב מאוד יצטרכו מוחות מבריקים להתחיל ולהגות ואריאציות חדשות על מעגל החיים. הינה כמה רעיונות, לטובת הציבור ומנהלי התוכניות: הנקה פומבית; גמילה מחיתולים; לומד ללכת; יום ראשון בכיתה א'; נשיקה ראשונה; הריון של בני נוער; יום הגיוס; טיול אחרי צבא; חילופי זוגות; נישואים פתוחים; משבר גיל העמידה; סיבוב שני של אהבה; יציאה לפנסיה; אהבה בגיל הזהב, ויש בטח עוד כמה שלבים בחיים ששכחתי.
מה שבטוח - רובם יהיו מעניינים יותר מ-"14 שבועות של חופשת לידה". שהם, כידוע, אושר עילאי להורים ולסבים ולסבתות, אבל עניין די בנאלי, שלא לומר משעמם, עבור כל השאר. כל מי שאי פעם שלפו מולו בגאווה את התמונות מהארנק - בעצם, היום זה מהאייפון - יודע את זה. תינוקות יכולים להיות חמודים, מקסימים וחייכנים, אבל אף פעם לא תתרגש מהם במידה שתהלום את מידה ההתרגשות של ההורים.
וכך, גם "14 שבועות" מתגלה, לפחות בשלב ההריון, כאפעס משעממת. למרות שהיא בחרה קשת רחבה ומגוונת של זוגות - מהזוג הנורמטיבי דרך ההומואים ועד לזוג הדתי הייצוגי - היא לא מצליחה לעורר דרמות. הריון ולידה הם כמובן אירועים דרמטיים, אבל גם אישיים מאוד. תמונות של עולל המפציע לעולם מרגשות, אבל זה לא מספיק בשביל להחזיק סדרה.
בפרק הפתיחה הצולע, הכל נראה בנאלי. הקשת רחבה, וכך גם עולה תמונה רחבה, אבל מוכרת, של משפחתיות ישראלית: הזוג הדתי עם חמשת הילדים, כולם מגלים בגרות וניסיון בקבלת ילד חדש למשפחה; זוג ההומואים שנוסעים להביא את התינוק מהודו; הבורגנים עם הילד המאוחר והגישה האגבית לכל העניין. רבגוני, אבל לא בדיוק חדשני. ההריון, אם כך, היה חלש, אבל אולי אחרי הלידה העניינים יתפסו תאוצה. "14 שבועות" תבחן בעיקר במה שיקרה בהמשך הדרך - באותם 14 שבועות מדוברים, שבהם נבחנים הזוגיות והמשפחתיות לאור התוספת. אבל לא הייתי עוצר את נשימתי בציפייה. אם כבר, הייתי שואל את עצמי - שוב - כמה וידויים אישיים אני עוד צפוי לשמוע בחודשים הקרובים. האם כל משבר זוגיות, בריאות, פיטורים או אימפוטנציה של אדם אלמוני - ולפעמים פחות אלמוני - יהפוך לוידוי ציבורי? אני מניח שכן. ניפגש במשבר הילד השני.
