לפי הפילוסוף לייבניץ, כל האירועים בעולם, עבר-הווה-עתיד, קורים בו-זמנית בעבור אלוהים, ורק בעבורנו, בני האדם, האירועים מתפתחים בקו היסטורי לינארי וחולפים. אם הבנתי את לייבניץ נכונה, משמעות הדבר היא שכל חיינו - מעשים, דיבורים, פחדים ותשוקות - קרו כבר אינספור פעמים וימשיכו לקרות עד אינסוף. תיאוריה זו עשויה להסביר את הצער המתעורר בנו לנוכח החמצה מסוימת כאילו היא 'החמצה אינסופית' (במיוחד אם מדובר בשיברון-לב), ומנגד, את תחושת הסיפוק לנוכח הישג כאילו 'תקענו יתדות בעולם הנצח'. השתמעות נוספת שאפשר לגזור מדברי הפילוסוף: לייבניץ מצמצם למעשה את חיי האדם לדרגה של אשליה. שהרי אם כל חיינו קרו כבר ועוד יקרו שוב ושוב - חיינו הנוכחיים הם רק בבואה של בבואה. איזו גישה מנחמת! כי אם הכול רק אשליה, אולי רק היה נדמה לי שבזבזתי זמן על 'הכבוד של מרציאנו', סדרת בורקס ללא החן העממי של סרטי בורקס? לרגע חשבתי שהממיר שלי קולט את שידורי סוריה או מצרים, כי 'הכבוד של מרציאנו' - בסגנונה המלאכותי, בפאתוס שלה ובפטריאכליות - מזכירה סדרה ערבית. יושבים להם גברים במיטב שנותיהם המקריחות, חלקם מלטפים שפמם, חלקם אוחזים סיגר או כוס קוניאק וחלקם סתם לא יודעים מה לעשות עם הידיים, ומפריחים אל חלל הסלון, המואר באפלוליות סיציליאנית חומה-צהובה, משפטים מרעידי סיפים כמו "מי שיהיה חלש ייאבד הכול" או "ססי הזה דפוק". ויש גם צילומי חוץ. מרציאנו, ראש משפחת פשע הנלחם במשפחה היריבה, בוזגלו, יושב ביאכטה וצוחק עם מוריס, ופתאום תוקע בו אגרוף או סכין. כנראה חיסול חשבונות על-רקע כבוד האגו או כבוד הממון. בכלל, המילה כבוד זוכה כאן לרנסנס שוקק. "תמכור סמים, יש בזה המון כסף וכבוד", מפתה מישהו את ססי (ההוא ה"דפוק", שרוצה להרוויח כסף גדול כדי להשיב את כבודו האבוד). אמרו על הסדרה שהיא גזענית (מרוקאי=פושע), אך כדי להטמיע בצופה ערך גזעני כלשהו, על יצירה להיות בעלת ממד ריאליסטי, עלילתי או רגשי כלשהו - ואילו 'הכבוד של בוזגלו' היא נטולת כל ממד או נפח, זולת נפח זמן שידור. ומפסגות האיכות של ערוץ 10, חזרה אל הברנש הרדוד לייבניץ. השקפתו של הפילוסוף עשויה להסביר (אם יורשה לי להסביר) את תופעת הדז'ה-וו. שהרי אם אלוהים זוכר את אירועי כל הזמנים, ובאדם יש ניצוץ אלוהי - יוצא מכך שגם באדם יש זיק זעיר מהזיכרון הקוסמי הגדול. למרבה המזל, 'הכבוד של מרציאנו' לא גרמה לי תחושה שראיתי אותה כבר. חוויית צפייה כפולה בזאב רווח - אחת אמיתית והשנייה ריקושט מהזיכרון הקוסמי - זה קצת יותר מדי.