פירוט על ההצגה, מרכיביה וכל היתר נכתב כאן בעבר. כעת הביקורת היא על ההצגה כפי שעלתה אמש בהצגה חגיגית לאלופי חיל האוויר וטייסיו, היות שהנושא נוגע להפקת חלקי מטוסים פגומים, במידע מוקדם של היצרן על כך, והתרסקותם בעת מלחמה.
אין ספק, שהרכב השחקנים מגובש להפליא עוד יותר מהפעם הראשונה שצפינו בו, הודות לבימויו של משה נאור המוכשר. הכל רץ ושטף, ואפילו המערכה הראשונה שהיא לכאורה קלאסית ושלווה אינה משעממת לדקה. וזאת - כי מהרגע הראשון של סצינת הפתיחה, בדיאלוג של האב (נתן דטנר הכה בוטח ומושלם במשחקו) עם הבן כריס (זוהר שטראוס היוקד ברגש, והמתבטא בטבעיות כזו שכובשת אותך לגמרי) - מרגע זה אתה נכבש לתוך העלילה. הדרמה נגרמת הודות לניגוד האופי בין שניהם. האב עשה מה שעשה "כדי לדאוג לפרנסת המשפחה, וכדי שמפעלו לא ייסגר”, והבן, הסוגד לאמת וחייב להיות שלם עם עצמו, מוכן לוותר על כל היתרונות הכלכליים ובלבד שהאמת תצא לאור.
זוהר שטראוס הוא הדמות הכנה ביותר בהצגה. ואת זה עושה אופי משחקו המופלא. הוא פשוט הוא. לא נראה שזה משחק, כ"כ טבעי וחלק. כך הוא מצליח בכל הצגה או סדרת טלוויזיה בה הוא מככב. כך הוא מופיע כטיפוס מוטרף בבית משוגעים ב"קן הקוקיה" בתיאטרון באר שבע, או כשהופיע בעבר כאחד שמתחזה לשיכור מבוסם כדי לדלות את האמת מחבר שבגד בו עם בת זוגו, בהצגה "טייפ" בהבימה. שטראוס הוא פנומן שיכול לעשות כל תפקיד. עוד כשהיה תלמיד בסטודיו של יורם לוינשטיין, בלט בסגולותיו כשיחק בהצגה שכתב סובול, הדומה בעלילתה ל"גטו" ונכתבה לפניה. לזוהר אין מגבלות כלשהן.
חובה לציין גם את משחקם המעולה של כל הצעירים, שמשחקים מול ותיקים ומנוסים כמו ליאורה ריבלין ונתן דטנר. הצעירים של היום הם המשך משודרג של הטובים הוותיקים. הם חפים מכל הסגנונות ששלטו כאן עוד מימי "הבימה”, שהביאה לארץ את המסורת הרוסית. כולם ישירים, כנים ואמיתיים - כך ישי גולן המצוין (שהתפרסם ב"הנאהבים והנעימים") שהדיאלוג בינו לבין זוהר שטראוס הוא אחד משיאי ההצגה. כך גם רגע שבירתה של האם, ליאורה ריבלין, בו היא מחצינה במונולוג שלה את כל הרגשות שהסתירה שנים. כך גם ירון מוטולה, דיויד בילנקה וכנרת לימוני המתוקה וכה מיוחדת, וכמובן נטע גרטי שהולכת ומגבשת את משחקה מהצגה להצגה.
הצגה מופלאה של אחד משלושת גדולי המחזאים האמריקנים של המאה ה-20, עשויה בידי בימאי נהדר ויוצרים מעולים, וצוות שחקנים נהדר. לרוץ ולראות.
