המיצג נפתח בקטע נגינה, ואז הדובר במיצג נראה כותב מכתב אהבה ושם אותו במעטפה. הוא מוסר את המכתב לדוברת בהצגה, ובתום הנגינה מתחיל דו שיח בין הגבר והאישה (
בלפור חקק ושושנה ויג).
מקסים היה לראות מופע, כשכל הקהל סביב שולחנות בית הקפה, והמוזיקה מתנגנת ברקע.
במיצג התיאטרלי של הרומן היו שתי דרמות תיאטרליות: הדוברת במיצג בדמותה של שושנה ויג עוזבת בתוך המשחק את הבמה (כחלק מן ההצגה), אך חוזרת בלבוש אחר. ואז מתבררת הפואנטה: במכתב הבא של הדובר בהצגה (שאותו משחק בלפור חקק) הוא מתאר חלום שבו הבובה בחלון הראווה לבושה בדיוק בלבוש השחור שלובשת שושנה ויג, ועם אותה מחרוזת!!! ואז יש דרמה נוספת: באותו חלום המתואר במכתב ברומן, הגבר הכותב מצלם את הבובה. בלפור חקק אכן הוציא מצלמה וצילם את שושנה ויג, בהבזק אור. ועל-פי המכתב: בדיוק כשהיה הבזק התעורר כותב המכתב מן החלום....
סוגת מכתבים זו על כל קשייה סוחפת את הקורא אל נבכי נפשן של הדמויות. המחברים בקריאתם יצרו פיקציה מציאותית הנעה על הגבול שבין הבדיה למציאות. העושר הלשוני, שופע הדימויים יוצר גירוי אינטלקטואלי אצל השומע ונושא אותו אל הסצנות המתרחשות, או אל רגעי הבדידות והגעגוע שבהם הם שרויים. המיצג הזה חושף את הצופה לריבוי הקולות הפנימיים של האדם.
נהניתי לראות שהמחברים עוטים מסכת בדיה השזורה במציאות העכשווית. הדו שיח חושף טקסט אינטלקטואלי, אך לכל אחת מהדמויות אופי משלה ואופן כתיבה הנובע מחייה. האשה מספרת על כל פרט בחייה הנסתרים והגלויים, תוהה, שואלת ומחפשת משמעות לאהבתה, להתרחשויות בחייה, היא דורשת ממנו לתאר ולשתף אותה בפרטים מחיי היום יום שלו בהווה. הדובר עוטה מסתורין בדבריו ואינו נחשף כמוה.
המיצג הוא רטט של התחבטות בנושאים ערכיים, משפחתיים, מעברים של "אהבה קנאה שנאה וידידות" בין שתי הדמויות, וזה מרגש ומפעים את הקורא. הקורא / הצופה עוצר את קריאתו , נושם, מדמיין, מחפש את ההשתקפות של עצמו במבחן.
האירוע בירושלים בתמול שלשום היה אירוע המורכב משני חלקים, בחלק הראשון המופע של שושנה ויג ובלפור חקק ולאחריו נשא דבריו דביר צור מחבר הספר "הפרדס של רג'ינה". בתום דבריו של דביר החל פאנל משותף של שלושת היוצרים מול קהל אוהד. בפאנל נמצאו נקודות השקה בין שני הרומנים. ספרו של דביר צור עוסק בקשר בין הדורות, בקשר בין צעירים ובין זקנים בבית אבות. גיבורת הרומן רג'ינה מנסה להתחקות אחר בנה מנשי שנעלם. גם ברומן שלו העלילה איטית, והדרמה בעיקרה היא דרמה פנימית. ומתברר שבשני הרומנים הסערות האמתיות נמצאות בחביונה של הנפש.