את הדרמה הזו, שהיא החלק הראשון בטרילוגיה הראשונה של מקדונה - "טרילוגית לינאן", כתב בשמונה ימים. (חיים נחמן ביאליק כתב את הטובה ביצירותיו - את "מגילת האש" גם כן בשמונה ימים...). הליהוק בהפקת הבימה כה משובח, הדרמה כה סוחפת, עיצוב הבמה כה מושקע ויצירתי, המוזיקה, והעיקר - המשחק הכה נוקב - כל אלה עושים את ההצגה לחוויה בלתי רגילה.
על היחסים בין מג, אם שתלטנית שרומסת את בתה כל חייה, והבת משיבה לה באכזריות והתעללות גם היא - משחק החתול ועכבר הזה מביא את ההצגה לשיאים. קשה להאמין, אבל יש אימהות כאלו בנמצא. אם בהפקת הקאסט המקורי האירי שראיתי בברודווי לפני 15 שנים, וכן בהפקת תיאטרון באר שבע מאוחר יותר, מג, האם, הייתה הדמות המרשעת, באופן כמעט שטני, והקהל יותר נטה לכיוון הבת, הרי תחת בימויו הרגיש של חנן שניר, המומחה לפסיכודרמה, מתגלה האם (בכיכובה הנהדר של דבורה קידר) כזו שהמניעים שלה בהרס חיי הבת בעצם נובעים מאנוכיות. היא פוחדת להישאר לבד. דבורה קידר נוסכת ברוע ובציניות של הדמות המון אנושיות, כך שהיחס כלפיה מורכב ואינו חד-צדדי. בעוד שליליאן ברטו כבתה, מורין, מתעללת באם גם פיסית, לא רק מילולית. הגסות בה היא מדברת ומתייחסת לאמה צורמת לכל צופה, וחושפת את התלותיות של שתיהן אחת בשניה עד מוות. נראה שחנן שניר יצר איזון טוב יותר בין שתי הדמויות באנושיות שהוא יצק בהן.
מכלול הרגשות שמתגלה כאן, עשיר ומלא חומר למחשבה. זה מקרה קשה, שהפתרון שלו לא נראה באופק.אבל הסוף מפתיע. מה שמעשיר את ההצגה הם שאר הטיפוסים, שמרעננים אותה בכל רגע של הימצאים על הבמה - שני אחים מהכפר הקטן המצוי בקצה המערבי-צפוני של אירלנד, ממש נו וור לנד. הצעיר, ריי דולי, ניר זליחובסקי(מ"לילה לא שקט" בקאמרי) מלא הקסם, הטמפרמנט הלוהט ובעל לשון חדה וישירה, מכניס רוח חיים להצגה הנושאת עליה נטל דכאוני משהו. אחיו הבכור פאטו (אמנון וולף, שעושה כאן את התפקיד החזק ביותר בקריירה שלו מכל שנותיו בת' גשר), אוהב את מורין, ובקטעים בהם הם מתעלסים הוא מחצין המון חושניות ורגש, ויוצר סצינה ריאליסטית להדהים. הוא כה אנושי, רגיש ומתחשב, בעוד אחיו קל הדעת עושה פעמיים טעות טראגית, שקובעת את הגורל הטראגי בהחמצה שהיא גורמת לזוג המאוהב. הצגה שמזכירה את "אנה קרנינה" של טולסטוי, בנושא הגורל.
התפאורה של אלכסנדרה נרדי מעניקה את האוירה הנכונה של עליבות, עוני והשלמה עם הגורל המדכא כך גם התרגום המוצלח של דורי פרנס, והתלבושות של ארז מעיין. לעומת התאורה העמומה שעיצב מאיר אלון - שלעתים לא מדייקת בתפקידה. ניתן להאפיל את הבמה, ובה בעת להאיר בזרקור רק את השחקנים, בתאורה מתניידת, לא קבועה כפי שהיתה. המוזיקה של אלדד לידור ניגנה על נימי הלב של הצופים ברוח המוזיקה האירית השופעת רגש ורומנטיות.
גדולתו של מרטין מקדונה זיכתה אותו בארבעה פרסי "טוני" עבור המחזה כשהוצג בניו-יורק ב-1996. ב-1997 הוצגו ארבעה ממחזותיו בעת ובעונה אחת על בימות בלונדון. על סרטו "ברוז' " שכתב וביים ב-2008, זכה בפרס האקדמיה הבריטית לקולנוע על התסריט המקורי הטוב ביותר. יש לשער שבחר בעיר הקסומה והרומנטית בגלל האווירה המיוחדת שלה, שהזכירה לו את נופי ואווירת הכפר לינאן שבמערב אירלנד. נופים קסומים בירוק-עד, שהונצחו בסרט הבלתי נשכח "השדה".
אם להשוות בין שלוש ההפקות שראיתי - זו של "הבימה" הגיעה לשיאים שקודמותיה לא הגיעו אליהם. היא הנוגעת ביותר ללב. בהיותה קומדיה שחורה מתובלת במלודרמה, יש בה גם רגעי צחוק. אך הקהל הישראלי אינו קשוב דיו כדי להינות מחוש ההומור של מקדונה. אולי אשמים בכך השחקנים הצעירים שמהירות דיבורם לא מאפשרת להבין את מלוא הטקסט. למרות שדבורה קידר היא הברורה מכולם, ואמנון וולף נחן בקול חזק. אבל שינוי קטן במהירות ההגייה יעשה הרבה טוב להצגה.
חוויה שלא תשכח, מלאה עומק, ביטוי ורגש. שאפו להבימה, שנכנס לביתו החדש עם מטען שכזה.
