גברים רוקדים הם קוריוז. גם בחברה מערבית נאורה, גם במדינה שמארחת את מיכאל ברישניקוב, גם בטלוויזיה שבה זכה גבר בנולד לרקוד, גברים רוקדים הם עדיין לא עניין מובן מאליו. זה עדיין אייטם טוב לכתבה או לסרט. ואם גברים רוקדים הם אייטם טוב, לא כל שכן גברים רוקדים עם כיפות. גברים שכאלה הם הגיבורים של "לא תרקוד", סרטם התיעודי של אייל סלע ויוחאי חדד. הסרט, המתעד את קורותיו של בית הספר למחול ולתנועה "כל עצמותיי תאמרנה", בית ספר למחול לגברים דתיים, תופס שתי ציפורים במכה אחת - גם גברים, גם דתיים, וכולם רוקדים.
וריאציה דוקומנטרית ואם הריקוד הזה נראה לכם מוכר, זה רק מפני שכבר ראיתם את עוז זהבי עושה אותו בסדרת הדרמה חיים אחרים. זהבי גילם שם תלמיד ישיבה שנפצע בצבא, מחפש דרכי שיקום, מגלה את עולם המחול, וצולל לתוכו כמו ברבור לבן לתוך האגם. על בחור כמו זהבי ניחתות צרות כפולות: אם לא די בגבריות שעומדת למבחן הסטיגמות והלעג (עיין ערך "בילי אליוט"), הרי שהגבר הדתי צריך להתמודד גם עם התנגשות הערכים בין השמרנות בבית לליברליות בסטודיו. אם להשתמש בשם המקורי של "לא נפסיק לרקוד", מדובר במלחמת עולמות.
"לא תרקוד" היא מעין וריאציה דוקומנטרית על "חיים אחרים" (שתיהן מבית "קשת"). יש בה אפילו גיבור שכמו בן דמותו של זהבי משתמש במחול כתהליך טרפויטי להתמודדות עם שירותו הצבאי. אם הסיפור ב"חיים אחרים" נראה חריג ומעניין, בא "לא תרקוד" ומגלה שכרגיל, המציאות עולה על כל דמיון, אף תסריט אינו מופרך מכדי להיות מציאותי, ומחול אינו מונופול חילוני. מי שממעיט מחשיבות האירוע צריך להקשיב לסלע ולחדד, הרואים בהופעתם הפומבית הראשונה של הרקדנים ערב היסטורי, לא פחות.
לפחות צרה אחת שנפלה על כתפי זהבי נחסכה מרקדני "לא תרקוד": צרת הנשים. אותן פשוט הדירו מכל העניין. זהבי האומלל, שרקד בקבוצה מעורבת, חשף את עצמו לסכנות הרות אסון של התאהבות, התחרמנות ואלוהים יודע מה עוד. רקדני "כל עצמותיי תאמרנה" חסינים מפני סכנות דומות. אם קול באישה ערווה, תהיו בטוחים שגם השוק החשוף שלה באותו מצב. גבר דתי לא רוצה לראות אישה בבגדים מינימליים מנענעת ירכיים לצדו. בעצם, למה בגדים מינימליים? הרי רק לא מזמן נשלחו חיילות צה"ל - בלבוש צה"לי מלא, ארוך ומגושם, מדי ב' עם סקס אפיל של נהג משאית - לחולל בנפרד ממעגלי הריקוד של שמחת תורה. לא צריך טייטס בשביל לשלהב את הגבר הדתי.
פיזוז עם כיפה אבל מי אמר שאם אין נשים גם אין צרות? הבעיות של הרקדן הדתי לא מסתיימות בהדרת בחורות, וגם לא בקריאות לעג ועקיצות של גברים אחרים. הרקדן הדתי צריך להתמודד עם היהדות כולה - היהדות שלא ממש משתגעת אחרי פולחן הגוף המערבי. היהדות שהביאה לגיבושו של הדימוי היהודי הקלאסי של גבר חלש וחיוור, שצריך ללמוד תורה ולא לשחק כדורגל. ובטח שלא לרקוד.
הרקדנים של "לא תרקוד" רוצים לרקוד. הבחירה שלהם אמיצה ומתריסה. הסרט מלווה אותם בעימותים מול בני משפחתם. אלו עימותים מתונים מאוד; בני המשפחה מדברים על אי נוחות, על מבוכה ועל חוסר הסכמה, אבל הם גם מחבקים ומשלימים. ובכל זאת, ברור שלרקדנים הדתיים לא קל, והם מנהלים מעין חיים כפולים. מרבית הזמן נשאר "לא תרקוד" בין קירות הסטודיו, משאיר את גיבוריו מבודדים, חופשיים בגופם בסביבה הסגורה והמגוננת של עולם המחול.
גבולות בפירואט בימים האחרונים הציבור הדתי והציבור החילוני מתנהלים על מסלול התנגשות ומתעמתים כמעט בכל זירה ציבורית. "לא תרקוד" מהדהד כמה מהשאלות שעולות בעימותים האלה: עניינים של צניעות, הגשמה עצמית, עימות ערכי פנימי בתוך הציבור הדתי. אפילו הדרת הנשים מבהירה היטב את ההשקפה הדתית בעניין. גם שאלת מימונו של בית הספר, שאינו זוכה לתמיכה ממשלתית, מעלה נקודה למחשבה. מאמן הרקדנים מספר כי הממסד רואה בהם קבוצה סקטוריאלית, ומפנה אותם לגייס כספים מהמגזר הדתי - ממש כמו שהחילונים תמיד דורשים. אבל האם להקה של גברים דתיים ראויה לתמיכה ציבורית? אולי דווקא משום היותה מיעוט חריג בתוך קבוצה שמרנית היא זקוקה לגיבוי הזה? הרי גברים קשוחים שלא בוכים כבר לא רואים אצלנו, וגברים דתיים שרוקדים - עוד פחות.
סלע וחדד מציעים הצצה מסקרנת על קבוצה יוצאת דופן בקהילה שנתפסת כגוש מונוליתי. הצצות כאלה נוטות לערער על התפיסות המקובלות, בניסיון ליצור אהדה וסימפטיה בין מחנות יריבים (ומבחינה אידיאולוגית מדובר במחנות יריבים). הצופה החילוני אמור להתרשם מיציאתם הנועזת כנגד שמרנות הדת, הצופה הדתי מנגד אמור להתרשם מהבחירה שלהם למצוא לעצמם נתיב פורץ דרך בתוך הדת מבלי להתנער ממנה. אבל קשה לראות ב"לא תרקוד" צו פיוס. לא כל עוד הריקוד הזה נתפס כבעייתי גם בקרב הדתיים (איפה הצניעות?) וגם בקרב החילונים (איפה הנשים?). הוא יכול להיות גשר, אבל נדמה שהוא בעיקר מסמן את קו הגבול. כי מה יש לנו כאן בסופו של דבר? חבורה קטנה של גברים דתיים שרוצים לרקוד. מבלי שיפריעו להם, מבלי שהם מפריעים לאיש. אולי זה בדיוק מה שהחברה הישראלית צריכה היום - מישהו שישרטט לה את הגבולות. גם אם הוא משרטט אותו בפירואטים.
